עברנו את פרעה אבל נפלנו אצל סיגי

אני עובד עכשיו, תודה לאל. עברתי חודשים קשים לפני שזה הסתדר שוב, אבל עכשיו הכל בסדר. אני קם בבוקר, הולך לעבודה והמשכורת נכנסת לבנק כל שבועיים כמו שעון, פעם ב-15 לחודש ופעם נוספת ביום האחרון של החודש. אחרי חודשים ארוכים של מתח וחוסר ודאות אני סוף סוף רגוע מספיק כדי לישון לילה שלם. אם הקונספט של משכורת פעם בשבועיים נשמע לכם קצת משונה אתם בהחלט צודקים. אני כבר לא בישראל. אני חי ועובד בארה"ב וזו הפעם השנייה בחיי שאני חוצה את האוקיינוס על מנת להישאר.

כשהגעתי לאמריקה בפעם הראשונה אני זוכר כמה מרענן היה הסידור הזה של משכורת פעמיים בחודש. ככה אני אף פעם לא מחכה חודש שלם שייכנס משהו לבנק. "המשכורת החודשית" היא למעשה משכורת של שבועיים. אתה עובד שבועיים. מקבל משכורת. עובד עוד שבועיים ומקבל עוד משכורת. כשעבדתי בישראל הייתי לפעמים עובד חודש שלם ומחכה עד לעשירי בחודש הבא כדי לראות כסף. נכון, זה לא אומר שמרויחים יותר כשהקופה מצלצלת פעם בשבועיים במקום פעם בחודש, אבל זה נותן איזשהו מרווח נשימה כשאתה בתוך המערבולת הישראלית כל כך של אוברדרפט וחיים ממשכורת למשכורת. בתקופות שהכסף חסר אתה יודע שמנת החמצן הבאה היא מקסימום שבועיים קדימה.

אני מהנדס תוכנה. זה המקצוע שבחרתי לי, בגיל 12, כאשר קיבלתי מחשב במתנה. תמיד ידעתי שזה מה שאעשה שאגדל. תמיד ראיתי עצמי בר מזל על זה שבחירת המקצוע שלי מייצגת לא רק את מה שאני אוהב לעשות אלא גם את מה שכנראה אני צריך לעשות כדי להתפרנס היטב. נולדתי בישראל, בה גדלתי, עשיתי צבא, למדתי ועבדתי עד לסוף שנות העשרים שלי. לא הייתם קוראים שורות אלו אלמלא ההזדמנות שנקרתה בדרכי מבלי שחיפשתי אותה. רצה הגורל ויצרתי קשרי עבודה במסגרת תפקידי עם חברת תוכנה אמריקאית מעמק הסיליקון שבקליפורניה. חודשים של עבודה צמודה איתם הפכה אותי למומחה בכל הקשור למוצריהם ועם הזמן קשרי העבודה הפכו לקשרים אישיים טובים עם אנשי מפתח בחברה. ההצעה לא איחרה לבוא. הם עמדו לפני סבב גיוסים נרחב ואחרי כל העבודה המשותפת שעשינו ביחד ראו בי מועמד פוטנציאלי לתפקיד דרג ביניים במערך הפיתוח שלהם. כל שעלי לעשות הוא להגיע לשם לראיון.

עד לאותו רגע מעולם לא דרכה כף רגלי על אדמת בארה"ב. אפילו ויזת תייר לא היתה לי. הדילמה שלי היתה אמיתית. מצד אחד כל חיי התנהלו בישראל מאז ומתמיד ובתור עובד הייטק בשיא פריחת הדוט-קום נהניתי מתנאים מצויינים הרבה מעל הממוצע בישראל, משכורת גבוהה ומכונית חדשה צמודה. לא היה לי ממש רע בארץ. אבל מצד שני מעולם לא עזבתי את בועת ישראל לטובת מקום אחר וכל חיי התנהלו תמיד בתוך אותם 20 קמ"ר של גוש דן. ככל שעברו הימים קסם לי יותר ויותר הרעיון של לשים את ישראל בצד ולנסות את מזלי מעבר לים. הרעיון של מגורים ועבודה באמריקה הרחוקה נראה כמו הרפתקה שיהיה לי קשה מאד לסרב לה ואכן לא סירבתי לה. בחרתי לומר להם כן ולטוס לראיון.

כמה שבועות מאוחר יותר לקחתי חופשה של עשרה ימים מהעבודה ועליתי על טיסת TWA מתל אביב לניו יורק. הסיבה הרשמית לחופשה היתה טיול בארה"ב. הסיבה האמיתית היתה ראיון עבודה בסאן חוזה, קליפורניה. ביליתי את שלושת הימים הראשונים שלי בניו יורק, הולך למעלה ולמטה בשדרות הארוכות, מאמץ את שרירי הצוואר במבטים משתאים בגורדי השחקים ושוחק את כפות רגלי מהליכה. זה היה הביקור הראשון שלי בתפוח הגדול ובארה"ב בכלל ועשיתי כמעט כל מה שניו יורק היתה יכולה להציע לתייר. כל מוזיאון, כל פסל, כל פארק ואפילו במגדלי התאומים עליהם השלום ביקרתי. שלושה ימים בניו יורק עברו במהירות ומשם טסתי לקליפורניה.

נחתתי בסאן פרנציסקו בשעת לילה מאוחרת. שכרתי מכונית ויצאתי לניווט מטורף ומלא טעויות לרחוב Geary בעיר בו שכן המלון שלי. בימים הבאים חרשתי את סאן פרנציסקו לאורכה ולרוחבה ושוב שיחקתי בהנאה רבה את תפקיד התייר. נסעתי גם לסאן חוזה, מרחק כשעה דרומה כדי להתראיין. הראיון היה מרוכז מאד, שונה ממה שהיכרתי בארץ. עברתי לפחות חמישה אנשים, ממתכנתים פשוטים ועד מנכ"ל החברה. הם דיברו לעניין, היו מאד ידידותיים והתייחסו אלי ביראת כבוד משונה שבימים ההם נראתה לי מאד לא במקומה. עד היום קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה זה היה שגרם לי להרגיש מוזר מאדיבותם. אולי זה היה שלא הרגשתי שמנסים להכשיל אותי בכח, אולי לא קלטתי את הניצוץ הסאדיסטי שיש בעיניו של מראיין ישראלי כשהוא מביא לך חידת הגיון מתמטית שלא קשורה לשום דבר ומצפה בהנאה לאגלי הזיעה במצחך. במקום זה, הראיון היה בפורמט של שיחה ידידותית ורגועה ולא שמתי לב כלל איך עובר הזמן. המנכ"ל ליוה אותי בדרכי החוצה. "תודה שבאת, אנחנו ניפגש כולנו בסוף היום ונחליט". לחיצת יד ואני שוב במכונית בדרך לסאן פרנציסקו. למחרת קיבלתי אימייל עם הצעת עבודה פורמלית. משכורת שהכפילה את זו שקיבלתי בארץ, תנאים סוציאלים מעולים ותפקיד מעניין. בהתרגשות הלכתי להדפיס את מסמך ההצעה. חתמתי עליו בידיים נרגשות ושלחתי אותו אליהם בחזרה ביום בו עזבתי את ארה"ב בדרכי חזרה לישראל.

אי אפשר ככה סתם לעבור לעבוד בארה"ב. אני לא אזרח אמריקאי ולא מחזיק בגרין קארד. כדי שאוכל לבוא לעבוד בארה"ב החברה הגישה בקשה אצל רשויות ההגירה האמריקאיות לויזת עבודה מסוג H1B שניתנת למומחי הייטק ובעלי מקצועות חופשיים. באותה תקופה של פריחה בהייטק 195 אלף ויזות כאלו הונפקו מדי שנה, ביחוד לעובדים הודים. התהליך לקח כארבעה חודשים שבסופם נקראתי לשגרירות ארה"ב בתל אביב כדי לקבל את חותמת הויזה בדרכוני ואז נסללה הדרך הרשמית למעבר לארה"ב. בשלהי שנת 1999, שבוע לאחר שהתפטרתי מהעבודה, הגעתי לשדה התעופה חמוש בכרטיס טיסה בכיוון אחד, כמה אלפי דולרים במזומן, שתי מזוודות עמוסות וויזת עבודה בדרכון. נפרדתי מהמשפחה בטרמינל הישן ובהתרגשות רבה עליתי על טיסת בריטיש אירווייז ללונדון ומשם בטיסה ישירה לסאן פרנציסקו. הספקתי להגיד שלום לתל אביב מחלון המטוס. העיר הבליחה באורות הלילה וחיש מהר פינתה מקומה לחושך של הים התיכון, קצת עננים וכבר אי אפשר להסתכל אחורה ולראות את אורות החוף. ישראל מאחורי. שנה וחצי יעברו לפני שאשוב לבקר. באופן משעשע, בדרכי לסאן פרנציסקו ישבו לידי שתי נשים מצריות שקישקשו בערבית כל הדרך, כאילו להזכיר לי מהיכן אני בא.

תמיד הייתי מהמסתדרים. לא משנה איפה תשימו אותי. תקחו אותי בעיניים קשורות ותזרקו אותי בג'ונגל בדרום אמריקה, בתוך יומיים אני אשב לשולחן עם המקומיים (כל עוד הם אינם קניבלים כמובן). כילד תמיד אהבתי ללכת למקומות שאני לא מכיר רק כדי לראות איך אסתדר שם. לא יודע אם זה בגלל אופיי או שהקרדיט מגיע לאבות המייסדים של האומה האמריקאית, הקליטה שלי בארה"ב היתה תענוג צרוף. נחתתי, ביליתי שבוע במלון, התחלתי לעבוד, מצאתי מגורים בקומפלקס דירות מסודר (כזה בלי בעל בית שרוצה שאשמור על רהיטיו מתקופת הטורקים), עשיתי רשיון נהיגה תוך כמה ימים בעלות של 12 דולר (כולל טסט). פתחתי חשבון בנק, הוצאתי מספר SSN (כמו מספר תעודת זהות בארץ שמאפשר עבודה), ראיתי הונדה אקורד חדשה במגרש מפואר למכוניות חדשות ובאותו יום נהגתי בה הביתה בתשלום של 1000 דולר כמקדמה (והשאר התשלומים נוחים של 350 דולר לחודש).

כל מפגש עם משרד ממשלתי או גוף בירוקרטי היה חוויה מתקנת עבורי. אולי בגלל שאני רגיל למבט החמוץ של פקידי הסתדרות או לגישה ה-"אי אפשר/תלך תבוא" הישראלית. בארה"ב לא הייתי צריך לרוץ לשום "בנק דואר" כדי לשלם ולבוא להראות קבלה, לא הייתי צריך ללכת יותר מפעם אחת לכל מקום. בטלפון אמרו לי הכל ותמיד היו נחמדים אלי גם כששאלתי שאלות מפגרות במבטא ישראלי. מהר מאד הסתדרתי ומצאתי את מקומי.

ארה"ב מהונדסת לנוחות תושביה. חשבונות משלמים בצ'קים בדואר, בטלפון, או באינטרנט. מעולם לא הוטרדתי לשום מקום כדי לשלם על משהו. כישראלי שמורגל בתשלום מיסים כבד מצאתי עצמי לפתע בגן עדן של מיסוי. מס הקנייה בקליפורניה הוא באיזור 8 אחוז לעומת 16 או 17 בארץ. ממשכורתי, שהכפילה עצמה לפתע לא שילמתי יותר מ-34 אחוזים למיסים בניגוד לכמעט 60 אחוז בישראל. מחיריהם של רוב המוצרים היו נמוכים בעשרות אחוזים מאלו בארץ, ליטר דלק למכונית עלה בערך שקל שמונים. המכונית שלי עלתה 40% ממה שהיא היתה עולה בארץ (טוב, בארץ קוראים לזה רכב מנהלים ולהם אמור להיות כסף, לא?) והטלפון שלי היה בעל חשבון קבוע וידוע מראש ללא כל קשר לכמה זמן דיברתי בחודש. בפעם הראשונה בחיי מצאתי שאני יכול לחיות טוב וגם לחסוך.

בסופי השבוע ובחופשים המרחבים האדירים של קליפורניה היו מגרש משחקים עבורי. חרשתי את המדינה ואת אלו הקרובות לה בכל צורה אפשרית. זוכרים מה אמרנו על נוחות? חגים בארה"ב מלבד בארבעה ביולי (יום העצמאות) מתוכננים ליום שני או יום שישי שהם הימים הגובלים בסוף השבוע. סידור זה הופך מיד כל חג לסוף שבוע ארוך ונהדר. הרגשתי חופשי ומאושר כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. באופן מסתורי נעלמו להן בעיות הקיבה מהן סבלתי בצורה כרונית. המתח והעצבים נעלמו. הרגשתי בריא. אני חושב שלקח לי חצי שנה לקלוט שאני לא שומע צופרים בכבישים ושאני לא מכניס עצמי למצב קרב/עימות לפני עמידה בתור או קבלת שירות.

גם מבחינה מקצועית הייתי בנירוואנה. אהבתי את העבודה וטסתי לכל חלקי ארה"ב במסגרתה: יוסטון, סיאטל, ניו יורק, אנאפוליס, וושינגטון די.סי, שיקגו, לוס אנג'לס, אינדיאנפוליס, בוסטון, אטלנטה, לאס וגאס (לתערוכות טכנולוגיה ואיך לא, לבתי הקזינו המהממים שלה). אפילו לחורים נידחים אבל יפהפיים באיווה ובקנטקי הגעתי. בכל מקום שהייתי תמיד נדהמתי מיעילות התשתית בארה"ב, מגודלה הבלתי נתפס וממוסר העבודה של האמריקאים ואדיבותם. עברו עלי תקופות מופלאות של עבודה באתרים שונים, מפגשים עם אנשים חדשים, טיסות לשדות תעופה חדשים במקומות בהם לא הייתי מעולם, מרתונים של "ארבע פגישות בארבע מדינות בארבעה ימים", מין רוטינה של טיסה אחה"צ, הגעה למלון בלילה, פגישה עסקית בבוקר ושוב יציאה לשדה התעופה. לפעמים הייתי נשאר לסופי שבוע במקום לטוס הביתה בימי שישי. לכל עיר באמריקה יש משהו יחודי להציע והתחביב שלי היה לגלות בדיוק מהו אותו יחוד. היכרתי אנשים במסעותי העסקיים שהזמינו אותי לשתות איתם בירה אחרי העבודה והתנדבו להראות לי את העיר שלהם ומה יש לה להציע. יש לאמריקאים מין גאווה כזו בעריהם ובמדינותיהם. איך אפשר להשוות את זה לחיים של 20 קמ"ר בגוש דן הייתי שואל את עצמי וגם עונה: "אי אפשר. אתה בגן עדן עכשיו. כל חייך חיכית לזה".
אני בטוח שרובכם חושבים על איך אכלתי אותה בהתמוטטות של בועת ההייטק בשנת 2001. לא, לא אכלתי אותה. המשכתי להחזיק באותה משרה טובה, קיבלתי העלאות מדי חצי שנה על השעון ותמיד הודיתי לאלוהים על זה שחורבן בועת ההייטק לא פגע בי אישית ולא בחברה בה עבדתי. אחרים נפגעו קשה. ראיתי במו עיני איך סאן חוזה מאבדת 200,000 תושבים מתוך המליון שהיה לה. כש-20% מבני עירך קמים יום אחד וחוזרים להודו בעל כרחם, התנועה מתחילה לזרום בבקרים ואתה מרגיש את ההבדל. בדאגה ראיתי כיצד חברות נסגרו על ימין ועל שמאל. קומפלקסים להשכרת דירות עברו תהליך כואב של מעבר משוק של משכירים לשוק של שוכרים והחלו להתחנן ללקוחות. דירות של 2,500 דולר לחודש שחייבו אותך להיכנס לרשימת המתנה של שמונה חודשים הפכו לדירות של 800 דולר לחודש, כניסה מיידית וחודשיים חינם עם חתימה של חוזה לשנה. מדיניות הפזרנות, מזנוני הסושי לארוחות הצהריים, מזרקות המים ואשליית הכסף שלא נגמר עברו מן העולם.

רק בשנת 2004 כשענן הפאסימיות חלף ומשבי אופטימיות חדשים החלו לנשב נשמתי לרווחה. שרדתי את הרעם שהחריב חלקות טובות בעמק הסיליקון וגמר את החלום האמריקאי למאות אלפים של אנשים כמוני. לא רק שרדתי את התקופה הקשה, התחזקתי בה. הרווחתי יותר כסף ואף הסדרתי את מעמדי ההגירתי בצורה סופית כאשר נפרדתי מויזת העבודה הזמנית שלי וקיבלתי גרין קארד. עכשיו הייתי יכול להישאר דרך קבע בארה"ב מבלי להיות תלוי בחסדי מקום עבודה יחיד. תחנה חשובה בחייו של מהגר. עד שלא קיבלתי גרין קארד לא חשבתי על זה ממש. אני מהגר? אני פה לתמיד?

המחשבה על הגירה ועל עשר, עשרים ושלושים שנה קדימה החלו לעורר בי מחשבות על חזרה ישראל. מין געגוע בנאלי לדברים הטובים בארץ, לאוכל ולאנשים ולחדשות ולאווירה של יום שישי בצהריים. גם געגוע למשפחה שנשארה בארץ. אחרי כמה חודשים של מחשבות מציקות באתי לביקור ארוך של שבועיים בישראל אבל זה לא עזר להשקיט את הגעגועים. וכך בשנת 2005, לאחר שש שנים באמריקה גמלה ההחלטה בליבי להגיד שלום לארה"ב ולחזור לחיות לישראל. במקום העבודה מאד לא אהבו את זה אבל הבינו אותי ובסופו של דבר תמכו בהחלטתי. קיבלתי את המשכורת האחרונה בסוף אוקטובר 2005. עזבתי את הדירה, שלחתי את חפצי ליחידת אחסון טרם שילוחם לארץ, מכרתי את המכונית, סגרתי חשבונות בנק מלבד אחד, שילמתי את חובותי לכרטיסי האשראי וקניתי כרטיס טיסה בחזרה לישראל.

ישראל על פי הבנתי היתה בתהליך של התאוששות מפיצוץ בועת ההייטק והייתי מאד אופטימי בכל הנוגע ליכולתי למצוא עבודה. עם 16 שנים של נסיון מאחורי הרגשתי בטוח. רוב אנשי התוכנה בישראל הרי עובדים בשביל חברות אם אמריקאיות או על מנת להימכר לכאלו. מעטות חברות התוכנה בישראל שלקוחותיהן ישראלים. הייתי סמוך ובטוח שהנסיון הרב שלי בשוק האמריקאי, בנוסף לידע הטכני הרלוונטי שלי יהיו בעלי ערך לא מבוטל למעסיקים פוטנציאלים. חשבתי כמו ישראלי, "שיהיה בסדר".

זו היתה הטעות הגדולה בחיי.

האופוריה בשבועיים הראשונים בארץ היתה משכרת. חזרתי לבית הורי, לחדר ילדותי כמו שאומר השיר. שכרתי רכב, קניתי טלפון סלולרי, פצחתי את ימי עם מעריב וידיעות על ארוחת בוקר ישראלית דשנה, נסעתי לבקר חברים ומשפחה, זללתי חומוס ישראלי (ערבי) טוב מדי צהריים ובערבים הייתי נח או מסתובב ברחובות תל אביב כדי לספוג מחדש את האוירה אליה התגעגתי. עם הזמן שככו הביקורים, הטלפונים וגם החומוסיה הקרובה כבר לא קרצה לי. הסביבה התרגלה אלי ולחזרתי. ההורים החלו לשאול "טוב, ומה עכשיו?" בתדירות הולכת וגוברת והבנתי שהגיע הזמן לסיים את תקופת הפסטיבלים לרגל שובי, למצוא עבודה ולהיכנס לשיגרה.

התחנה הראשונה היתה קורות החיים שלי שהעלו אבק במשך שש שנים. שלפתי את הקובץ מהארכיב ושיפצתי אותו כדי שיכסה את ששת השנים האחרונות. כשסיימתי סיפרו קורות החיים שלי בפרטי פרטים על נסיוני האמריקאי, על הפרוייקטים אותם ניהלתי ועל הישגי בשנים האחרונות. הכל היה מוכן לבליץ התעסוקתי שתכננתי. בבוקר שישי אחד קניתי את מעריב וידיעות והתחלתי לסקור את מודעות הדרושים. במקביל חרשתי את אתרי חיפוש העבודה הישראלים ברשת. באותו סוף שבוע שלחתי כ-30 קורות חיים באימייל ובפקס. "עבודתי הסתיימה" אמרתי לעצמי. ישבתי על התחת וחיכיתי להצעות ולטלפונים.

חלף שבוע ולא שמעתי כלום. לא שיחת טלפון, לא אימייל, לא מכתב. כלום. כאילו שמעולם לא שלחתי 30 קורות חיים. "טוב" אמרתי לעצמי. "מקרה. בוא וננסה שוב." ביום שישי לאחר מכן שלחתי 60 קורות חיים לאחר שסרקתי את אתרי הדרושים ומודעות הדרושים במשך שעות. הפעם הרשתי לעצמי לשלוח קורות חיים גם לחברות שלא חשבתי שארצה לעבוד בהן. חשבתי שיש סיכוי לא רע שאאלץ להתפשר על משרה פחות יוקרתית ממה שביקשתי לעצמי. עוד שבוע חלף ולא שמעתי כלום בחזרה. לא טלפון ולא אימייל. התחלתי להילחץ. אמנם חזרתי לארץ עם חסכונות ואני יכול להרשות לעצמי לחפש במשך חודשים אבל לא יכולתי שלא להתחיל לחשוש שחוסר ההיענות אינו תוצאה של מקרה פשוט אלא של מגמה. 90 קורות חיים שנשלחו מבלי תגובה אחת לרפואה לא נראו לי כמו סטייה סטטיסטית שמאפשרת תיוג של "מקרה". בכל אופן ניסיתי שוב. הפעם עשיתי מחקר לגבי חברות כח אדם המתמחות בהשמת אנשי הייטק. פניתי לכל חברה שמצאתי ושוב שלחתי קורות חיים במקביל לרוטינה של סריקת העיתונים ואתרי הדרושים.

בשלב זה התחלתי לקבל טלפונים של חברות כח אדם. לפחות ארבע חברות קראו לי לראיון היכרות שכלל בדרך כלל פגישה עם יועצת תעסוקה ומעבר על קורות החיים. הראיון התמקד בדרך כלל בנסיון עבר, איזו סוג של משרה אני מחפש וכמובן איך לא, מדוע העזתי לחזור מארה"ב ועזבתי קריירה מבטיחה. באופן מוזר תפס עניין החזרה לארץ את החלק הארי של הראיון כמעט בכל פעם. שמתי לב שהאנשים איתם דיברתי לא יכלו להביא עצמם להבין ולקבל מדוע חזרתי לארץ אם "הכל היה בסדר" בארה"ב. רובם פשוט לא הסכים להניח לנושא והמשיך ופישפש בעברי האמריקאי בנסיון כמעט נואש למצוא את גרעין הסיבה לחזרה לארץ. הייתי נדהם בכל פעם מחדש להיתקל בתופעה הזו. כל אחד מנציגי חברות כח האדם שאל אותי להיסטורית השכר שלי, וכשעניתי תמיד שאלו אותי "כמה אהיה מוכן לרדת". השאלה תמיד העליבה אותי אבל למדתי להתגבר על זה ולתת סכום שהיה נמוך בהרבה ממה שעשיתי בישראל ערב עזיבתי לארה"ב. הם תמיד היו מעוותים את פניהם כששמעו את הסכום ואמרו משהו כמו "טוב, נראה מה אפשר לעשות. נחזור אליך, תודה שבאת".

ימים ושבועות עברו וטרם הצלחתי לקבל אפילו ראיון עבודה מקצועי אחד. המשכתי במנהגי לסרוק את עיתוני השבת ואתרי הדרושים. בשלב זה יריתי קורות חיים לכיוונה הכללי של כח חברת תוכנה ולא סיננתי או בחלתי בשום חברה ולא משנה מה עיסוקה או גודלה. המשכתי גם לשלוח קורות חיים לחברות כח אדם, גם לכאלו ששלחתי אליהן קורות חיים בעבר. לא שרפתי כסף רב בחודשי החיפוש. חייתי אצל הורי אבל עדיין שילמתי 800 דולר בחודש כדי לשכור מכונית וכמה אלפי שקלים נוספים בכל חודש על דלק, אוכל ושאר הוצאות נדרשות. אחרי ארבעה חודשים של משלוח קורות חיים התחלתי לקבל הזמנות לראיונות בחברות תוכנה, להבדיל מראיונות היכרות בחברות כח אדם.

הראיון הראשון שלי היה בחיפה, בחברת תוכנה לסלולר. כמעט שלא ישנתי מהתרגשות וממתח לקראת הראיון שנקבע לשעה עשר בבוקר. קמתי מוקדם מאד, חטפתי משהו מהיר לאכול, התרחצתי, לבשתי את מיטב בגדי (נבחרת הראיונות, כמו שאני קורא לה), מכנסיים אלגנטיות שחורות וחולצת Van Huesen כחולה יוקרתית. נכנסתי למכונית ונהגתי כשעה וחצי לחיפה. עוד עשר דקות למצוא חנייה ואני שם. פקידת קבלה בכניסה הושיבה אותי להמתין ולמלא טפסים חודרניים במיוחד. כעשר דקות אחרי שמילאתי את פרטי האישיים כולל אם אני נשוי, למי, כמה ילדים יש לנו ומהו טווח גילאיהם יצאה מאחד המשרדים מישהי בתחילת שנות העשרים שלה והציגה עצמה, "אני סיגל, רכזת כח אדם". שלום ולחיצת יד ואני מובל לחדר קטן. סיגל מוציאה נייר ריק ועט ואומרת לי להתחיל לקרוא את קורות החיים שלי מתחילתם ועד לתקופה הנוכחית. אני עוצר רגע בפליאה. "יש לך עותק של קורות החיים שלי?" אני שואל, "לא איתי." היא אומרת, "תתחיל בבקשה". לא הבנתי מדוע אין לה עותק של קורות החיים שלי. היא לא מוכנה לראיון? היא לא קראה אותם מבעוד מועד? זה איזשהו טריק כדי למצוא אם שיקרתי בקורות בחיים? לא ידעתי מה לחשוב והאמת היא שלא רציתי להתעמק בסוגיה. התחלתי לדקלם את קורות החיים שלי, 16 שנים אחורה מהיום, תוך שאני מדבר מעט על כל משרה, תיחום הזמן שלה, תפקידי בכח ומעט על הטכנולוגיות בהן נעשה שימוש. לאחר כ-20 דקות של דיבור מצידי ורישום מהיר מצידה הגענו להווה לא לפני שהיא שאלה אותי שוב ושוב למה לא אמרתי מה עשיתי בשש שנים האחרונות. "הייתי בארצות הברית" אמרתי, "זו העבודה האחרונה שלי, רשמת את זה". "אה" היא אמרה כשסוף סוף הבינה מה רשמה, "אז מה אתה בעצם מחפש? איפה תרצה להיות בעוד חמש שנים?". עניתי לה כמיטב יכולתי. היא לקחה רגע, והסתכלה ברישומיה. "אתה יודע מה, זה מה שכולם אומרים. אנחנו מחפשים משהו אחר. תודה שבאת." הייתי בהלם מוחלט. זהו? הראיון נגמר? היכן החלק הטכני של הראיון? למה לא נשאלתי שאלה אחת על השגי הטכניים ועל המוצרים אותם פיתחתי בהצלחה? סיגל הובילה אותי החוצה כשאני עדיין מנסה לקלוט מה קרה. הדלת נסגרה מאחורי וגררתי עצמי למכונית ובחזרה הביתה. במשך ארבעה חודשים חשבתי שאם אוכל לעבור מעבר לראיון ההיכרות המטופש של חברות כח האדם אוכל להצליח. אם רק אקבל צ'אנס לדבר עם אדם טכני. והנה, נסעתי שעה פלוס כדי להיפגש עם חברת תוכנה ולא עברתי את מבחן הסינון של ילדה בת 20 עם שאלות דביליות כמו "איפה תהיה עוד חמש שנים". נעלבתי עד עמקי נשמתי.

בחודשיים הבאים זכיתי להיפגש עם עוד לפחות ארבע עשר חברות תוכנה. בסה"כ שלחתי כמעט אלף קורות חיים ועדיין לא זכיתי לקבל ולו הצעת עבודה אחת, מלבד הצעה לעבוד בחינם תמורת אחוזים בחברה "שעוד תשבור את שוק החיפוש באינטרנט". בחודשי החיפוש שלי נפגשתי עם אנשים טכניים, אנשי כח אדם, מגייסים של חברות השמה והמוני מראיינים טלפוניים חסרי פנים.

כדי להפיג את השיעמום, קיטלגתי אותם לסוגים הבאים:

- המגייסת המתמקחת: עובדת חברת השמה להייטק. מלבד משכורת רעב היא מקבלת אחוזים מכל מועמד אותו היא מגישה בהצלחה ללקוחותיה ולפעמים גם נתח חודשי משכרו. חשוב לה מאד להיות זו שתבצע את השמת העובד או שעמלתה תלך מישהו אחר. אז מה עושים כדי לוודא שאכן "העובד שלה" יהיה זה שיתקבל? מורידים את המחיר שלו ומשווקים אותו על Ticket של עלות נמוכה. שלוש פעמים זכיתי לראות את פרצופן של מגייסות כח אדם מתעוות לשמע המשכורת שאני מעוניין לקבל היום. השאלה המליון דולר (או שאלת העשרת אלפים שקל ליתר דיוק) היתה תמיד "זה לא ריאלי לצערי. כמה נמוך תסכים לרדת?" או בתרגום לעברית: "לא אכפת לי שלא תגמור את החודש העיקר שאוכל לקבל עליך את החודש משכורת עמלה, אז יאללה מותק, תוריד, תוריד במחיר".

- סיגי, רכזת כח אדם: סיגי היא ילדה בת 20 שרק לפני יומיים קיבלה את תעודת השיחרור בבקו"ם. בצבא היא היתה שלישה או מאבחנת פסיכוטכנית והיא עדיין בשלב בו היא צריכה להוכיח את כישוריה בעולם האזרחי. היא לוקחת את עצמה מאד ברצינות ולא מפקפקת ביעילותן של שיטות צה"ליות לקביעת מידת התאמה של מועמד, כמו למשל לשאול מהנדס בן 35 איזה תחביבים יש לו או מה הוא רוצה לעשות בחיים כשיהיה גדול, כאילו והיה מדובר במלש"ב בן 16 שטרם למד כיצד לאונן כהלכה. היא מאמינה באמת ובתמים שמפיה יוצאים פסקי דין של צדק ואמת. בהיחבא, סיגי נהנית להיות המסנן הראשון של החברות בהן היא עובדת. מין פטישיזם של קביעת גורלות על סמך שיחה של עשר דקות. את סיגי לא מעניין הנסיון שלך, או הפרוייקטים שביצעת, הרווחים שהבאת, האנשים שניהלת ואפילו לא חוות הדעת שקיבלת בהמלצות שלא לדבר על הידע הטכני שלך. כל אלו לא חשובים. מה שכן חשוב הוא השניים שלושה שאלות מפתח שהיא אוהבת לשאול וכמו קוראת בכדור בדולח, היא לא זקוקה ליותר כדי למפות במדוייק את המועמד העומד המולה ולשפוט אותו לכאן או לכאן. מספר גופים בישראל מציעים "קורסי סיגי" כדי לדעת מה לענות לשאלות כמו: "מה התכונות הרעות שלך?" או "איפה אתה רואה עצמך עוד חמש שנים" או כדי לדעת איזו תנוחת גוף סיגי מפרשת כפוטנציאל להצלחה או מועדות לכישלון. 800 ש"ח ואתה מקבל את כל הידע הטקטי כיצד להביס את סיגי ממאבחנים פסיכוטכניים שערקו לצידך.

- איש "הכאוס": איש הכאוס הוא בדרך כלל מתמטיקאי איש אקדמיה לשעבר העובד בחברות תוכנה כי אין עבודה במתמטיקה. הוא אדם מבריק בדרך כלל אבל מריח משונה ומבחינתו אינו עובד בחברת תוכנה אלא בחברת מתמטיקה המשתמשת בתוכנה באורח מקרי לגמרי. הראיון איתו סובב על הדיפרנציאל והאינטגרל, הסתברות, התפלגות והתברברות. אתה יכול לשכוח משאלות ג'אווה או ++C גם אם זה כל מה שהחברה עושה. הבעיות שמעסיקות את איש הכאוס עומדות ברומו של העולם המתמטי התאורטי וכשאתה מתראיין אצלו הבעיות האלו הופכות מיד להיות הבעיות שלך. אם בפעם האחרונה שפתחת ספר משוואות ריבועיות היית בן 22, אתה צפוי לכישלון חרוץ. הישגיות בעבודה, עמידה בלוחות זמנים, אלגוריתמיקה מציאותית, כתיבת קוד תוכנה, יכולות תכנון ופיתוח ויכולות ניהול אנשים להישגיות, כל אלו מעניינים את איש הכאוס כקליפת השום. אם אתה לא יכול לפתור משוואות בחמישה נעלמים ושני נעדרים על הלוח בזמנים, ערכך אפסי וגם בול על מכתב דחיה אתה לא שווה. התענוג הגדול של איש הכאוס הוא לעמוד מאחוריך כשאתה מזיע בציור גרפים על הלוח ולחשוב ברוסית "דה, דפקתי זה צבר סבולאג' בגלל קליטה שלי בארץ קשה".

- "טייס הקרב"/ראש הצוות האליטיסטי: בדרך כלל בוגר טכניון שמחשיב עצמו מתת האל לעולם פיתוח התוכנה. הוא מדבר בטון מונוטוני תקיף, משתמש במילה "טנטטיבי" שלוש פעמים בכל משפט ומסביר לך בהגיון רב מדוע הוא, החברה שלו, והצוות שלו עומדים לכבוש את העולם. כשאתה מתראיין אצלו אתה למעשה עובר מבדקי טיס. במקום לשמוע על מה עשית, איך ולאן זה הביא את מקומות העבודה הקודמים שלך, הוא מעוניין לראות כיצד תתפקד תחת לחץ של חידות הגיון כמו למשל "כמה לחיצות ידיים יהיו בין שלושים אנשים שכל אחד מהם לוחץ יד לרעהו פעם אחת בלבד". הוא שואל ונותן לך שישים שניות לפתור. כל נסיון שלך לספר על נסיון או לדסקס עניינים הקשורים בקוד, בתוכנה, בניהול ובהיכרותך את שוק התוכנה נתקלים במבט עויין שאומר "סליחה, אבל זה לא הנושא פה, חזור לקוביות בבקשה." טייסי קרב מגייסים את אלו שעונים מהר על שאלות ההגיון שלהם, מבלי קשר לידיעותיהם בתוכנה ופיתוחה. כמו חיל האוויר שלא יתן שום יתרון לטייסים אזרחיים מנוסים בגיוס, תפיסת העולם של "הטייס" גורסת: "את מה שאתם צריכים לדעת תלמדו רק אחרי שתתקבלו". אם תרצו, אתם יכולים לחשוב על "הטייס" כעל ווריאציה של איש "הכאוס" בתוספת חיי מין ועברית טובה.

- סרסור המהנדסים: הסרסור הוא הבעלים של בית תוכנה קיקיוני שלרוב עוסק בפיתוח ושיווק כותרים עלובים כמו "מוישה 2000: תוכנה לניהול משק בית". הסרסור מצא דרך להעסיק אנשים בחינם. ראיון אצלו מסתובב בדרך כלל סביב בעיה תכנותית קשה לפתרון (כזו שהוא לא מסוגל לפתור בעצמו). כל נושא שלא קשור לבעיה, כמו למשל מי אתה, מה אתה יודע ומה אתה מחפש מקבל שלוש דקות של תשומת לב. לאחר מכן אתה מובל לחדר סגור עם מחשב שלא מחובר לשום מקום. אתה מקבל משימה לביצוע ויש לך "כמה זמן שאתה רוצה" כדי לבצע אותה. כשאתה מסיים את משימתך לאחר שש שעות עבודה מאומצת אתה מקבל לחיצת יד והבטחה להודיע לך אם התקבלת. ההודעה כמובן לעולם לא מגיעה, גם לא הודעה שנכשלת, מה שכמובן לא יכול להיות כי השקעת שש שעות ופתרת את הבעיה. שלושים מועמדים כאלו בחודש והסרסור סיים לכתוב את הגרסה החדשה של "מוישה 2000: תוכנה לניהול משק בית Frecha Edition" מבלי לשכור אף אחד או לשלם אגורה. גאוני, מה?

- המ"מ: למ"מ אין זמן להתיחס אליך באופן אישי ולכן אין ממש ראיון אצלו. במקום זה הוא מזמן אליו אנשים בכפולות של 30, מושיב אותם בחדר ישיבות גדול ונותן להם דפי מבחן עם מגבלת זמן של שעתיים עד שלוש. אחרי המבחן אתה הולך הביתה ומקבל תשובה חיובית (ז"א לבוא לראיון נוסף) או שאתה לא שומע ממנו כלום. כמעט כל חברות התוכנה הגדולות באמת בישראל כדוגמת HP משתמשות בשירותיו של המ"מ כדי לסנן מועמדים. יש לציין שהשיטה אמנם לא אישית ומתאימה יותר לפרות באחו מאשר לבני אדם, אבל הוגנת יחסית לאחרות.

- עובד הכוכבים והמזלות: עובד הכוכבים והמזלות (עכו"ם) לא מעונין בכלל לדבר איתכם לפני שנעשתה לכם בדיקה גרפולוגית, מפה אסטרולוגית, קריאה בקפה ובדיקה דקדקנית של כישורי המשחק שלכם בדינמיקה קבוצתית. לפני שבכלל תגיעו למשרדי החברה אליה אתם מנסים להתקבל תישלחו למכון שמשון לייעוץ והכוונה ליום מלא של מבחנים, משחקים, גרפולוגיה ובולשיטולוגיה שתקבע את גורלכם. תבלו שעות במשחק עם קוביות, ציור עצים ומשחקי תפקידים בהם תידרשו להוכיח את כישוריכם המנהיגותיים בביצוע משימה קבוצתית תחת עינה הבוחנת של המנחה שושנית בר קוץ. כיוון שכולם יודעים שהם נבחנים, עסוק כל משתתף בדינמיקה הקבוצתית בנביחות הדדיות על רעהו בתקווה ששושנית המנחה תסמן "אסרטיבי" במחברתה, מה שאולי יגביר את הסיכוי להתקבל לעבודה. כבר היום קיימים קורסים לציור עצים ולצעקות אסרטיביות שיתנו לכם סיכוי מירבי לעבור את מבחני המיון בהצלחה. מיותר לציין שבעולם הגדול בו מועסקים מספר לא מבוטל של מיליארדים, מעולם לא שמעו על מבחנים לציור עצים כאמצעי מיון מועמדים לעבודה או שימוש בדינמיקה קבוצתית לטובה העניין. בעולם הגדול דינמיקה קבוצתית היא כלי חשוב מאד, ביחוד במפגשי נרקומנים ואלכוהוליסטים אבל הרי בישראל הקטנה יודעים טוב יותר מהגויים איך לזהות גדולה במועמד לעבודה ועל כן משגשגת תעשיית מכוני המיון בארץ ועמה משגשגת גם תעשיית קורסי ההכנה למיניהם. יש לציין שאנשים אינטיליגנטים, יצירתיים במיוחד, בעלי הומור ציני או כאלו שאינם מאמינים בשפת גוף תוקפנית בדרך כלל יכשלו במבחנים ההם ויאלצו לחפש את מזלם במקום אחר. נו טוב, לא כל אחד צריך ויכול להיות עובד במדינת ישראל. אי אפשר להפקיר את גורל העם היהודי בידי אלו שציור עצים אינו בין כישוריהם.

הסיפור שלי מתקרב לסיומו.

שישה חודשים עברו מאז ששבתי לישראל ועדיין לא היתה בידי הצעת עבודה. משפחתי עקבה בדאגה אחר מצב רוחי שנפל לשפל שלא נראה מאז ימי הטיפש-עשרה. התחלתי להשמין מרוב ישיבה על התחת ומרבצי החסכונות שלי החלו להידלדל. תדמית "הגיבור" שהיתה לי כשעבדתי בארה"ב התחלפה בזו של מובטל מעורר רחמים. אבל עדיין לא התייאשתי. היה לי עוד כסף והמשכתי לשלוח קורות חיים לכל מקום בישראל שפרסם הצעת עבודה. נקראתי לעוד ראיונות אבל בסופו של דבר לא הצלחתי לקבל הצעת עבודה. מעולם לא הבנתי בדיוק מדוע אני לא מקבל הצעות. הרי את החומר הטכני אני יודע. מבחנים טכנים אני עובר. יש לי 16 שנות נסיון כולל נסיון אמריקאי עשיר, ניהלתי אנשים בעבר בהצלחה, יש לי המלצות חמות גם מארה"ב וגם ממקומות עבודה בישראל. אז למה לעזאזל אני לא מצליח לקבל ולו הצעת עבודה אחת?

היו לי כמה חשדות:

1. אני באמצע שנות השלושים שלי. האם אני מבוגר מדי?
2. עצם החזרה שלי מארה"ב. האם היא נתפסת ככישלון? האם אני "לוזר" כדברי שמעון פרס?
3. האם הם חושבים שאחרי שש שנים בארה"ב התרגלתי לטוב ואני לא אהיה מוכן לעבוד עד 2 בבוקר כל יום?
4. האם רואים עלי את היאוש?
5. האם המשכורת שביקשתי גבוהה מדי?
6. אני מכוער מדי? מסריח מהפה? האפטרשייב שלי דוחה? אני מתלבש אלגנטי מדי?
7. אני לא רוסי עולה חדש בעל תואר רביעי במתמטיקה שימושית שמוכן לעבוד ב-8000 ש"ח לחודש. יכול להיות שזו הסיבה?
8. יש לי מבטא מוזר אחרי שש שנים בארה"ב? יש כאלו שאומרים שכן.

אחרי קצת יותר מחצי שנה נשברתי סופית. זה קרה בראיון בהרצליה פיתוח עם חברה ידועה, יצרנית תוכנות ניווט GPS. גם שם נקראתי לדבר עם "סיגי", אבל הפעם סיגי היתה מבוגרת יותר. ישבתי מולה ודיברנו שוב, על למה חזרתי מארה"ב ומה עשיתי שם. השיחה קלחה ונראה היה שסוף סוף הצלחתי לעבור את מחסום סיגי. אולי בכל זאת אדבר עם אדם טכני היום? לא. בסוף השיחה סיגי אמרה לי תודה ושלחה אותי לדלת. הפעם במקום לעזוב שאלתי אותה לגבי סיכויי ההצלחה שלי. היא אמרה לי שהיא לא יודעת כי הם עוד לא גמרו לעבד את כל הפקסים מכל מהמועמדים האחרים. "כמה מועמדים יש למשרה?" שאלתי. "מעל אלף" היא אמרה ולא שמה לב לקצר במח שחוויתי לשניה שכמעט גרם לי להתפוצץ. אתם מבינים? הם מראיינים בסרט נע, יוצאים מאה פקסים מהמכונה, הם מזמנים 80 מהם לשיחה ואומרים להם שלום. בעוד שלושה חודשים כשהם יגמרו לדבר עם 1000 איש, הם יזמינו את אלו שעברו את סיגי לשיחה בשאיפה עם איש מקצוע. אמרתי לסיגי יפה תודה ויצאתי.

זה היה הסוף. קצה החבל שלי. יותר לא יכולתי להמשיך.

הגעתי להבנה שאת הטעות של חיי עשיתי כשניסיתי לחזור לארץ. הבנתי שבישראל לא אוכל למצוא עבודה ושאין לי כל ברירה אלא למנוע מבעוד מועד את ההתמוטטות הסופית שלי, כזו שתשאיר אותי גר בבית הורי בגיל 35 ללא כסף וללא אמצעי תחבורה, שלא לדבר על נזק נפשי של ממש. עלי לקום ולעשות מעשה כל עוד אני יכול להרשות לעצמי. עוד באותו הערב התקשרתי לזוג חברים אמריקאיים שלי בחוף המזרחי של ארה"ב וסיפרתי להם את סיפור ששת החודשים האחרונים. באקט של נדיבות אלוהית הם הזמינו אותי לבוא לגור איתם לזמן מוגבל ולמצוא מחדש עבודה בארה"ב וכך עשיתי. קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד, נפרדתי מההורים ומהחברים שלמרות העצב בדבר הבינו אותי וכמה ימים מאוחר יותר מצאתי עצמי בארה"ב, בפעם השנייה בחיי. הגרין קארד שלי היה עדיין בתוקף כך שלמזלי יכולתי לחזור מבלי להיתקל בבעיות, כאילו שמעולם לא עזבתי.

עידכנתי את הרזומה שלי באנגלית, פירסמתי אותו באתרי הענק Dice, Monster ודומיהם וחזרתי לשיטה של לסרוק אתרי חיפוש עבודה בכל ארה"ב. בתוך שלושה שבועות של טיסות בתוך ארה"ב (שלא על חשבוני) וראיונות בלפחות עשר חברות תוכנה היו בידי ארבע הצעות עבודה. אחת ממיקרוסופט ברדמונד, שנייה מסימנטק בלוס אנג'לס, שלישית מחברת תוכנה בניו ג'רסי שעוסקת במדיקל אימג'ינג, והצעת עבודה רביעית, לה עניתי בחיוב, מחברת אלקטרוניקה ותוכנה ותיקה על גבולה הצפוני של ניו ג'רסי. ההצעה הכספית מחברה זו היתה מעל ומעבר למה שקיבלתי אי פעם, כולל בארה"ב. הצעה שאי אפשר לסרב לה.

ארבעה שבועות לאחר חזרתי לארה"ב אני שוב עובד. עברתי חודשים קשים לפני שזה הסתדר שוב, אבל עכשיו הכל בסדר. אני קם בבוקר, הולך לעבודה והמשכורת נכנסת לבנק כל שבועיים כמו שעון, פעם ב-15 לחודש ופעם נוספת ביום האחרון של החודש. למדתי את הלקח מהטעות שלי ועכשיו אני שוב על הסוס, מתקן את נזקי החזרה לארץ בצעדים מדודים.

ממקום מושבי החדש בניו ג'רסי הצפופה אני מוסר דרישת שלום חמה לכל הסיגיות באשר הן, לכל אנשי "הכאוס", מגייסות חברות ההשמה, ראשי הצוותות האליטיסטיים, סרסורי התוכנה, המ"מים (בהצדעה) ולכל מראייני הכוכבים והמזלות. עם יד על הלב, אני מעדיף לכתוב עליכם מאשר שאתם תכתבו עלי.