הצבי ישראל על במותיך חלל

הייתם פעם בקזינו אמיתי? לא באולם עשן ומעופש בסגנון בינגו ערס 2000 שכמוהו מוצאים בכוכים נחבאים ומריחים מעמבה נושנה בכיכר אתרים או מאחורי בנייני הבורסה ברמת גן אלא בקזינו אמיתי כמו אלו בלאס ווגאס, אטלנטיק סיטי או מקומות אחרים בעולם? קרה לכם פעם ששיחקתם בלק ג'ק מול דילר מחוייט ואדיב עד בחילה? כזה שלא מעיף בכם מבט שרומז שיחכו לכם במגרש החניה אם תרוויחו אלא עוד מנסה לסייע לכם בטיפים ומצביע על טעויות במשחקכם? קרה לכם שאחרי מספר סיבובים בהם הוכיתם אס על קינג על שוק על ירך אמרתם לעצמכם שלא ייתכן שמזלו הטוב של הדילר ישאר בעינו? שאם תישארו לשחק רק עוד סיבוב אחד מזלכם ישתנה ותוכלו לנצח ולו פעם אחת קטנה? זוכרים כיצד ידעתם היטב בלבבכם שאתם משלים את עצמכם ובכל זאת, הרגשתם שהסטטיסטיקה חייבת להיות לצידכם עד כדי כך ששורה של הפסדים צורמים רק חיזקה את אמונתכם שהניצחון קרב? זוכרים איך הגעתם מוכים לסיבוב האחרון לפני עזיבתכם את השולחן ולמרות זאת ידעתם שאתם עומדים לנצח? שאין אפשרות שתובסו פעם נוספת? שלא ייתכן שחוקי ההסתברות מתעקלים ועוקפים את השולחן בו אתם יושבים, משאירים אתכם בריק אכזרי של מזל מגוייס העוין אתכם? האם אי פעם הגעתם לכלל אמונה שמזלו של יריבכם לא יכול להימשך עד כדי ידיעה ברורה שאין באפשרותכם להפסיד למרות הקול הפנימי שאומר לכם שזה לא רעיון טוב? זוכרים איך הרגשתם כאשר בניגוד לכל חוקי ההסתברות הפסדתם בכל זאת ועזבתם את השולחן פעורי פה בחוסר אמונה או על סף האשמת הדילר ברמאות?

אחות קטנה לי בארץ, עדיין לובשת את מדי החובה של צבא הההגנה לישראל הבלתי מנוצח. רובינו עברנו דרך הצבא ויודעים היטב כי מקצוע חייל החובה אינו מהמכניסים שיש לשוק העבודה הישראלי להציע. רצה הגורל וחשקה נפשה של אחותי הקטנה בפריט לבוש מסויים העומד בדרך כלל מחוץ לטווח השגתה הפיננסית. עוד רצה הגורל ומשפחתי אינה מבין האמידות ביותר שיש, אם לומר בלשון המעטה. אחותי מתגוררת בבית אימי שאינה עובדת מטעמים אלו ואחרים והשקל בדרך כלל אינו מצוי בכיסה. כיוון שתאריך יום הולדתה של אחותי מישמש ובא החלטתי לתרום לה סכום כסף לא מבוטל בדולרים ירקרקים על מנת שזו תוכל לפסוע מעדנות לחנות המלבושים שעל חוג לקוחותיה ביקשה להימנות ולרכוש אחר כבוד את פריט הלבוש בו חשקה נפשה. נשאר רק הנושא הלוגיסטי של מכניקת שליחת המזומנים ממקום מושבי שבארצות הברית לישראל הרחוקה. עניין פעוט על פניו.

הדואר האמריקאי היה ידידי הטוב מזה שנים רבות. הוא אמין, מגיע בזמן, ידוע בשירות עד הדלת (עם צילצול בפעמון והמתנה שתפתח) ומשאיר פתקים של "בוא לקחת בין השעות" רק כשבאמת אין ברירה. פעמים רבות שלחתי דברי ערך בדואר האמריקאי ומעולם לא התאכזבתי. מעולם לא איחר מכתב ששלחתי, מעולם לא הלך מכתב ששלחתי לאיבוד ומעולם לא נעדר בקרב מכתב שנשלח אלי ומקום קבורתו לא נודע. הדואר האמריקאי הוא דבר קדוש בארה"ב וסיסמתו הלא רשמית "לא שלג, לא גשם, לא חום ולא ליל קודר יעצרו בלדרים אלו מהשלמה מהירה של סיבובי חלוקת הדואר" נאמרת ברצינות גמורה. אלו המתעללים בדואר ארה"ב או משתמשים בו כדי לפשוע כנגד אחרים צפויים לעונשים מחמירים במיוחד שהומצאו בדיוק רק לאנשים שמשלבים את הדואר במעשיהם המרושעים: התעסקות פושעת בדואר נחשבת עבירה "פדרלית" ועליה יושבים בסוג של בית כלא שאיש אינו ממש מעוניין להגיע אליו. בארה"ב תיבות דואר הן דבר מוקצה לזבלני דואר. לאיש מלבד הדוור הרשמי אין זכות לשים פריטים בתיבות הדואר. מכירים את המראה הישראלי כל כך של עשרות פליירים של משלוחי פיצה דחוסים בתיבות דואר סתומות כמו שירותים ישנים אחרי צ'ולנט של שבת? אין דבר כזה בארה"ב. פיצריה שרוצה לספר לכם על עצמה חייבת לשים בול על פלייר ולשגרו בדואר מה שמגדיל את העלויות ומקטין את כמות הזבלנים. בקומפלקסים של דירות בארה"ב תיבות הדואר למעשה נעולות ואין אפשרות פיזית כלל לשים דברים בתוכן ללא מפתח רשמי הנמצא בידי הדוור. למדתי לאהוב את הנוחות והאמינות של הדואר האמריקאי - הוא מתוכנן לכך. ידעתם למשל שבארה"ב לא צריך למשל לנדוד לתיבת דואר ברחוב כדי לשלוח מכתב? כל תיבת דואר נכנס (כמו זו בבית שלכם) היא גם תיבת דואר יוצא. שימו מכתב עם בול בתיבה שלכם והדוור שלכם יקח אותו כשהוא מגיע לחלק דואר.

החיים בארה"ב מלמדים אותך לפעמים לזלזל ברמת השירות הניתן לציבור בארץ. אחרי נסיון עם שירות אמריקאי, למרות שזה אינו מושלם, מקבילו הישראלי נראה גס, מזעיף פנים ולפעמים אף עוין ומתיש כמעט במכוון. לישראלים שהיגרו מהארץ וצברו נסיון של כמה שנים בארה"ב נדמה לפעמים שבישראל יש ועדה מיוחדת שבוחנת נהלים ופרוצדורות של משרדי ממשלה וחברות פרטיות ולא מאשרת אותם לשימוש ציבור הרחב לפני שווידאה כי הם מעצבנים דיו ומטרטרים על פי התקן הנדרש. זה כאילו שיד נעלמה מתעקשת לעשות את החיים קשים ומסורבלים בכוונה ואיש אינו יודע מדוע. רואים את זה בכל דבר אפשרי. החל מאגרות משרדי ממשלה שעולות באלפי אחוזים על מקבילותיהן באמריקה ללא סיבה נראית לעין וכלה בעינויי תלך-תבוא בשעות מוזרות שלא כוללות את השעות שמונה עד חמש ברציפות ולעיתים אף לא חמישה ימים רציפים בשבוע. מדוע למשל בנקים בישראל לא פתוחים חמישה ימים בשבוע מתשע בבוקר ועד שש בערב כמו בארה"ב? מדוע הם נסגרים ב-12 בצהריים ונפתחים שוב ב-1:45 ורק ביום רביעי בחודשים זוגיים ולא בשנה מעוברת על פי לוח השנה האשורי העתיק? על שום מה המוזרות הזו? על מה ולמה מקשים על הבריות? מדוע יש משרדים נותני שירות שלא מוכנים לקבל כסף ושולחים אותך בריצה לשלם בבנק הדואר ולחזור אגב איבוד התור שלך? למה להקשות? כשהגעתי לארה"ב תהליך הוצאת רשיון הנהיגה שלי שכלל תיאוריה וטסט ברכב עלה 12 דולר (תריסר דולרים) והסתיים ביומיים. כמה זה היה עולה בישראל וכמה חודשים הייתי מתייבש בהמתנה לטסט? אני לא רוצה לחשוב אפילו.

אני לא שונא את ישראל ביסודי ומדי פעם כשעוברות מחשבות כאלו בראשי אני נתקף באשמה קלה ומנסה לסנגר על ישראל כמה שאפשר. מחשבה מסוג זה עברה בראשי כשאמרתי לעצמי שבשום פנים ואופן אסור לי לשלוח מזומן לארץ ואפילו לא במעטפה בתוך מעטפה כי יגנבו את הכסף. "אתה מגזים יוספוס היקר" אמרתי לעצמי בטון מתנשא. "נכון שהארץ מלאה במנייקים וגנבים ורמאים ושקרנים אבל בוא ונסתכל על הסוגיה בהגיון. לא ייתכן שכולם גנבים. נכון?" שאלתי. "נכון." עניתי בהיסוס. "האם נכון שביום נתון מגיעים מליוני דברי דואר נכנס לארץ?" המשכתי לשאול את עצמי. "בוודאי." עניתי. "נו?!" נזפתי בעצמי – "אז מה הסיכוי שמכל דברי הדואר הנכנס, דווקא המעטפה שלך תיפול על בדיקה חודרנית ולא סתם בדיקה, אלא כזו המתבצעת ע"י עבריין פלילי שיקח את הכסף לעצמו?". הרהרתי מעט ולא נותרה לי כל ברירה אלא להסכים עם עצמי. אין סיכוי שמעטפת ביטחון (כזו שאי אפשר לראות לתוכה) הנתונה בתוך מעטפה קשיחה נוספת תגיע לידיו של גנב בדואר ישראל שיחמוס את המזומנים לעצמו. וכך, בהרגשת ביטחון הלכנו אני וחוקי ההסתברות הקוסמיים לצידי אל סניף הדואר המקומי, שם נפרדתי בהתרגשות מהמעטפה ושיגרתיה אקספרס לאחותי היקרה אשר בציון.

אתם זוכרים את המהמר שדיברנו אודותיו בתחילת הפוסט? זה שעומד מול הדילר חמוש בנבואות שחורות ובכל זאת אומר לעצמו שאינו יכול להפסיד כי חוקי ההסתברות לצידו? זה אני. הדילר במשל הוא חברת דואר ישראל. חשבתי שהסיכוי לגניבה אינפיניטיסימלי. טעיתי. המכתב הגיע לאחותי. המעטפה הקשיחה נפתחה. המעטפה הפנימית נפתחה גם היא. הכסף נגנב ממנה והיא הושמה ריקה בתוך המעטפה החיצונית הקשיחה שנחתמה בנייר דבק זול וכך הגיעה ליעדה. איני יכול לתאר מה גדולה היתה אכזבתה של אחותי הקטנה כשפתחה בשמחה את המעטפה רק כדי לגלות שאין דבר בתוכה.

ולך, עובד חברת דואר ישראל שגנבת מאחותי את הכסף שהיה מיועד ליום ההולדת שלה והעברת לה מעטפה ריקה בלי בושה – איך אומרים בפולנית? תיהנה מהכסף. אני מקווה שיספיק לך למצבה.

אם הייתי מקיא מאו.ג'יי - כך זה היה קורה

עדכון חשוב: יום לאחר פרסום הפוסט הזה בבלוג הודיעה חברת האם של פוקס כי היא מבטלת את שידור הראיון המתוכנן.

ב-17 ביוני 1994 רותקה אמריקה למסכי הטלויזיה. כמעט כל ערוץ הקרין בשידור חי את תמונותיה של מכונית לבנה מדגם פורד ברונקו נוסעת בכביש 405 הקליפורני ובעקבותיה ניידות משטרה רבות. המרדף לא היה מהיר או דרמטי במיוחד כמו מרדפים אחרים. הוא לא גבה מחיר בחיים או ברכוש – דבר שהיה מאפשר לעורכי שידורים להפריע למהלך השידורים המתוכנן ולהביאו בשידור חי בלי לחשוב פעמיים. למען האמת המרדף לא היה ראוי לכינוי מרדף – הוא לא היה יותר מנסיעה במבנה במהירות איטית. ברונקו לבנה אחת, ומאחוריה, שומרים מרחק בקפדנות, מספר מכוניות משטרה. אולם אירוע זה לא היה דבר של מה בכך. היה דבר אחד מיוחד בסיטואציה שגרם לכמעט כל ערוץ טלוויזיה באמריקה להעביר את ההתרחשות בשידור חי – בברונקו הלבנה נסע או.ג'יי סימפסון – גיבור פוטבול אמריקאי וסלבריטי מהליגה הלאומית. הוא שהה בבית עורך דינו כשהבין שהוא עומד להיעצר ע"י משטרת לוס אנג'לס באשמת רצח אשתו ניקול בראון-סימפסון וידידה רון גולדמן שנדקרו למוות חמישה ימים לפני כן. סימפסון ביקש משום מה להיעצר בביתו וכך אכן היה - בסופה של הנסיעה המתועדת ביותר בתולדות התקשורת האלקטרונית. בינואר 1995 נפתח משפטו של סימפסון – חגיגה תקשורתית חסרת תקדים שכונתה לימים "משפט המאה".

העדויות הפיזיות הקשות שקשרו את סימפסון לרצח היו נחרצות ולכאורה לא השאירו מקום לכל ספק. הן כללו טיפות דם שזוהה כשלו בבדיקות מעבדה, שכמו סימני דרך, הובילו מן הגופות לשער הקומפלקס בו בוצע הרצח. חתך תועד בידו של סימפסון כשזה כשרואיין ע"י המשטרה יום לאחר הרצח. טביעות נעל איטלקית נדירה יחסית מוכתמות בדם זוהו בזירת הרצח. סימפסון נעל נעליים זהות ובאותה מידה. סיבים מכובע מסויים נמצאו על הקרבן רון גולדמן וברשותו של סימפסון נמצא כובע שהיה עשוי מסיבים זהים וכלל גם שערות מראשו וסיבים מריפוד מכוניתו. כפפת קשמיר מוכתמת בדם נמצאה בסמוך לקרבנות הרצח. כפפה שניה תואמת נמצאה מוחבאת מאחורי בית שהיה שייך לסימפסון. בשתי הכפפות נמצאו כתמי דם שהיו תואמים לדמם של שני הקרבנות וסימפסון עצמו. הכפפה שנמצאה בסמוך לביתו של סימפסון כללה גם שערה בלונדינית ארוכה שזוהתה כשל הנרצחת. במכוניתו של סימפסון נמצאו כתמי דם שתאמו לדמם של שני קרבנותיו לכאורה. דו"ח הפתולוג קבע שהשניים מתו בין השעות 22:15 – 22:40 בערב ה-12 ביוני. עד ראיה העיד כי ראה פורד ברונקו לבנה דומה לזו של סימפסון דוהרת ממקום הרצח בשעה 22:35. בנוסף לכל אלו – מרישומי המשטרה עולה כי ניקול סימפסון התקשרה פעמים רבות בעבר כדי להתלונן נגד בעלה בגין הכאות, התעללות ומעקבים שביצע נגדה לכאורה.

כל שלל העדויות הנ"ל לא הספיקו לחבר המושבעים כדי להרשיע את סימפסון. עורך דינו המבריק ג'וני קוקרן (שנפטר ב-2005 מגידול בראשו) הצליח לנקב חורים בכל אחת מהעדויות הפיזיות בהן השתמשה התביעה. קוקרן טען לחוסר מקצועיות באיסוף העדויות, פיקפק באמיתות בדיקות ה-DNA וסיבי השיער והאשים את המשטרה בשתילת ראיות מטעמים גזעניים. בצורה זו הצליח קוקרן, כנגד כל הסיכויים לגרום למושבעים לקבוע שאין די בראיות על מנת להרשיע את לקוחו ברצח הכפול. סימפסון זוכה מחמת הספק וזכה בחירותו. מעניין לציין כי השוטר מארק פורמן, שעל "גזענותו" הסתמכה ההגנה כשקבעה שזה שתל את הכפפת המוכתמת בדם בזירת הרצח ובביתו של סימפסון עבר מרצונו החופשי בדיקת פוליגרף בשנת 1998 בתוכנית טלויזיה ובה נמצא דובר אמת. הוא לא השתיל את הכפפות המוכתמות בדמם של סימפסון והקרבנות ולא היה מודע להן כשהגיע לראשונה לזירת הרצח.

נצחונו של סימפסון לא היה מלא. למרות שנמצא זכאי בדין הפלילי הוא נתבע לפיצויים בבית דין אזרחי ע"י משפחותיהם של קרבנותיו ובסופו של המשפט נמצא אחראי למותם - למרות האבסורד של זיכויו הפלילי. בשנת 1997 נקבעו פיצויים בגובה 33 מליון דולר לטובת משפחות הקרבנות. הכסף לא היה בידו של סימפסון בצורה מלאה וגם כיום, לאחר מכירת רוב רכושו הוא נשאר חייב כ-38 מליוני דולרים למשפחות הקרבנות, סכום אסטרונומי הכולל ריבית על העשור בהן לא שולם חובו במלואו. סימפסון מתגורר כיום במדינת פלורידה הנחשבת נוחה לחייבים בארה"ב ואשר חוקי תפיסת הכספים הנהוגים בה מקלים מאד על החייב ומאפשרים הגנה מיטבית על רכושו.

פרשת סימפסון עלתה שוב לכותרות בשבועות האחרונים וממשיכה לעורר סערות קשות. רשת הטלוויזיה פוקס רכשה לאחרונה זכויות לשידור ראיון חדש עם סימפסון שביצעה המו"לית ג'ודית ריגן תחת הכותרת מעוררת הבחילה "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה" בה מתיימר סימפסון לספר למליוני צופי טלויזיה בארה"ב כיצד היה רוצח את אשתו ואת ידידה רון גולדמן "לו היה אכן אשם". מצבו המשפטי של סימפסון בארה"ב מאפשר לו לדבר בצורה חופשית על הרצח ואף להודות בו בצורה פומבית מבלי לעמוד לדין שנית, שכן חוק ה-Double Jeopardy בארה"ב קובע שאדם שזוכה בהליך פלילי לא יכול לעמוד לדין שוב על אותו הרצח. למעשה חלקה הראשון של כותרת הראיון - "אם הייתי עושה את זה" אינו אלה עלה תאנה צבוע של סימפסון שעדיין טוען לחפותו אבל לא בוחל בלספר למליוני צופים "איך היה עושה את זה" לו היה אשם. על פי החוק יכול סימפסון להודות ברצח ולקחת עליו אחריות מבלי לשלם את המחיר על כך. הוא בוחר לשחק על חפותו המזוייפת ומצד שני לתאר בפרוטרוט כיצד רצח את אשתו ואת ידידה. אני לא יודע איך יגרום לכם הראיון להרגיש, לי מתחשק להקיא, ביחוד כשאני שומע את סימפסון אומר את המילים הבאות לגבי הראיון: "אני עומד לספר לכם את הסיפור כפי שמעולם לא שמעתם אותו כי אף אחד לא מכיר את הסיפור כמוני. אני רוצה שתשכחו כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על אותו לילה כי אני יודע את העובדות יותר טוב מכל אדם אחר". אותי באופן אישי מעניין כיצד סימפסון, החף מפשע כדבריו, מצוייד בידע שיתאר לנו את המתרחש באותו ערב בצורה הידועה רק לו בראיון שכותרתו היא "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה".

השידור המיועד לסוף החודש (נובמבר 2006) מעורר תרעומת קשה בארה"ב וקריאות להחרמת המפרסמים שיבחרו לקנות זמן אוויר בשידור הראיון ואף להחרמת רשת הטלוויזיה פוקס. בשעה שעורכי דינם של משפחות גולדמן ובראון כבר נערכים לקרב על ההכנסות מהשידור– אני הייתי רוצה לשאול את מר רופרט מרדוק, בעליו של ערוץ פוקס, כיצד מאפשרת רשת טלוויזיה מכובדת לרוצח שפל "וזכאי" לספר בפריים-טיים כיצד רצח בדקירות סכין גבר ואשה חפים מפשע ומצד שני למכור למפרסמים זמן אוויר יקרים מאין כמותם לשעת שידור הראיון. מהיכן שואבים מנהלי הרשת את השילוב הקטלני הזה של ציניות, חוסר אכפתיות וחמדנות פיננסית בכדי לאפשר לשיקוץ הזה להתרחש?

ואם אכן יכשל הקמפיין הציבורי למניעת זמן אוויר מהרוצח והראיון אכן ישודר אני כבר מחכה בקוצר רוח לראיונות דומים. אולי איזה קשיש נאצי חביב בראיון שכותרנו: "אם היתה שואה, כך היא בוצעה". ריאליטי בכאילו בקריצה וחיוך. אפשר לעשות מזה סדרה ולהתחיל להדפיס כסף. תסמכו על האמריקאים לזהות את הפוטנציאל. אולי נזכה ברבות הימים לראות גם גרסה ישראלית לריאליטי שואו החדיש: "לו הרגתי את רבין, כך זה היה קורה" בכיכובו של אתם יודעים מי.

מירושלים בחרדה

יש לי שאלה אליך חרדי יקר שלי. שאלה שמציקה לי זמן רב ולא נותנת מנוח אלא לפרקים קצרים. כל כך מטרידה ומציקה השאלה עד שלפרקים תשלח פרץ של מיצי עיכול מונעים באולקוס רקטי במעלה ושטי ולעיתים תסתפק אך בביעבוע חסר מנוח של תכולת קיבתי. לעיתים השאלה מרתיחה את דמי ומכווצת את שרירי ראשי לכדי מיחוש בלתי נסבל ואז איני יכול יותר לעמוד מנגד. אתה מבין חרדי יקר שלי, מדי פעם אני פשוט חייב לשאול אותך משהו: מי לעזאזל אתה חושב שאתה?!

אני מיצר על הפניה שלי אליך דווקא בשעה עסוקה זו, חרדי יקר שלי, בשיא ההכנות לשפיכות הדמים שאתה מתכנן ליום שישי הקרוב, עת יצעדו אלפי ישראלים הומוסקסואלים ולסביות, במצעד גאווה בחוצות העיר. ידוע לי, חרדי יקר שלי, שאתה טרוד בימים אלו באגירה לוגיסטית של דוקרנים, סכינים, חוטי חשמל, אמצעים לחבלה ברכבי משטרה, אבנים, בלוקים ושאר תשמישי קדושה שנועדו למלחמת חורמה בתופעה הכלל אנושית הזו אותה אתם מכנים תועבה. ידוע לי שגייסתם כוחות מילואים ואת אימוניכם "על רטוב" כבר התחלתם, בוחנים את כוחות הרגלים שלכם מול המשטרה ואת גדודי קלעי האבנים כנגד אוטובוסים אזרחיים - אבל אולי דווקא בשעה זו הייתי רוצה לשטוח בפניך את תחושת הקבס שעולה בי כשאני עד להתבטאויותיכם הנלוזות שלכם, להבטחות הנקמה וההרג, לכתובות הנאצה בהם אתם מצטיינים, לפשקווילים המתריסים שלא היו מביישים את גבלס ולנסיון סחיטת המדינה באיומים מפורשים של אלימות ורצח.


ידוע לי היטב חרדי יקר שלי שירושלים שייכת לך ורק לך. אחרי הכל היו אלו גדודי הנהרגים באוהלה של תורה שבמסירות נפש שאין שניה לה נקצרו במאותיהם תחת אש מקלעי הלגיונות הירדנים וזאת בכדי לאחד ולחבר את חלקי העיר החצויה – דבר עליו כולנו אסירי תודה לעד – ועל שום כך הייתי רוצה לרדת על ברכי ולהתחנן בפניך לבל תכה ותהרוג בהומוסקסואלים ובלסביות שיעזו לפסוע מעדנות ברחובות עירכם הקדושה אשר הקמתם במו ידיכם העמלות. אנא, סלח להם חרדי יקר שלי. הסוטים האומללים שמגיעים הישר מסדום ועמורה שוטים ושוגים תחת האשליה שחיים הם במדינה דמוקרטית וחופשית בה לכל אזרח נתונה תנועה חופשית וזכות לצעוד ולהפגין נוכחות בתיאום עם השלטונות. תמימים הם וגדלו בבתים משוקצים ומשומדים בהם אין מודעים לתורת ישראל האוסרת על יחסים שלא כדרך הטבע בין אשה לאשה ובין גבר לגבר וסבורים ברוב תעוזתם שרק משום שנבראו כך ע"י הקדוש ברוך הוא, מהווה הדבר גושפנקא להתעלמות מחוקי הדת הכתובים והברורים עליהם נסמכת אמונתך. בטוחני כי אתה בסתר לבבך מאחל אתה להם רפואה שלמה ומזור למכאוביהם.

צר לי גם על מעשי האפיקורוס החוטא, היועץ המשפטי לממשלה שקבע כי סוטי המין הנלוזים זכאים לממש את זכותם החוקית לצעדה בשטחה של מדינת ישראל בדיוק כפי שאתם רשאים לאכלס את לב שכונת שינקין בעיר ההשמד תל אביב או למלא את אצטדיון רמת גן המשמש לכדורגל בימים כתיקונם רחנמא ליצלן, בעשרות אלפים מאנשיכם כדי לסגוד לאדמו"ר זה או אחר או לאיים בשריפת חילוניים בגיהנום רותח באורגיות מקודשות של החזרה בתשובה. מבין אני כי את הפריווילגיה המאפשרת לכם לאסור על חילוני משוקץ לצעוד ברחובותיכם בשעה שאתם צועדים באופן חופשי וגלוי ברחובותיו אתם שואבים כתמלוגים על המצאת היהדות לפני מספר אלפי שנים, פטנט עליו אתם מחזיקים את זכויות היוצרים ואת כל הזכיונות. אתם אלו שתקבעו מיהו יהודי, מי ראוי בחתונה, מי זכאי להתגרש וכיצד, מי ראוי להיות מאומץ, מי ראוי לקבר בני אנוש ומי לקבר בהמות והכי חשוב מכל – אתם ורק אתם תקבעו מיהו המוסרי ומיהו הסוטה המרושע אשר לעולם לא יקבל אפגרייד לגן עדן.

בשם כולנו הייתי רוצה להתנצל בפניך חרדי יקר שלי על שלא עלה בידכם לשכנע את נציגי ממשלת המשומדים והמשטרה ברצינות איומיכם הרצחניים עד שאלו יפעלו לביטול הגזירה שנפלה עליכם. ידוע לכל כי מדובר בזילות חצופה של מעמדכם המורם מעם, זה המאפשר לכם ליהנות מתקציבים שמנים המופנים בחלקם האחד לחינוך ילדיכם לשנאת המדינה, תיעוב הדמוקרטיה, ביזוי החילוניות ושלילת הציונות, ובחלקה האחר למימון מילויה הקפדני של מצוות פרו ורבו המתבצעת באדיקות וללא כל קשר ליכולת כלכלית או אמצעי פרנסה העומדים לרשות ההורים הפוריים הממלאים את הארץ. מבין אני בהחלט מדוע אתם משתוללים ברחובותיכם, מציתים פחי אשפה, זורקים אבנים על אוטובוסים ואוגרים "נינג'ות" לטיפול בניידות משטרה. שלטון החוק הדמוקרטי שהכיר בעליונותכם המוסרית העז הפעם לפקפק בה - השם ירחם - ועבור מי? עבור אוסף משומדי משכב זכר ובהמה הבאים לטמא את סלע קיומכם בנוכחותם.

לא קל לי לראות כיצד מותקפים אתם מכל עבר על ידי אנשים קטנים וחסרי השכלה תורנית שאינם מבינים מדוע מוצדק בהחלט לקרוא להריגתם של כופרים בעלי נטיות מיניות משונות לא עלינו. אותם אנשים לא הפנימו לגמרי את קונספט עשרת הדיברות ושוגים בצעקות "לא תרצח" נגדיכם. בניגוד להם חרדי יקר שלי, אני קראתי את הדיברות, ולא רק אותן אלא גם את האותיות הקטנות שנמצאות מאחור שאיש מלבדכם לא מכיר, את הסעיפים הסודיים המאפשרים לכם להפליא מכות רצח בכל מי שאינכם מסכימים עמו, להשליך לעברו בקבוקי תבעירה בתקווה שישרף באש הגיהנום, לצלוף אבנים גדולות על מכוניתו למען יתהפך ויהרג, לנעוץ סכינים חדות בבשר פיגוליו ועדיין להיות בצד הכשר של "לא תרצח". וכי איך יחשב הדבר לרצח כאשר ההתנכלות מופנית לעבר אויבי האלוהים ותורתו.

לסיום הייתי רוצה להתנצל בפני בני משפחתך, חרדי יקר שלי. שהרי לאחר המצעד המשוקץ תפרוץ מלחמת לבנון השלישית כפי שחכמיכם הגדולים בתורה חזו. במקרה זה בוודאי תגוייס לצבא ותשלח לחזית ללחום לצידם של החוטאים שהביאו עליך את האסון הזה במו ידיהם ורגליהם המפזזות. כשאני מקשיב לאיומך וחוזה באימוניך בזריקת רימוני תבערה מאולתרים ובסכינאות אין אני מסיק אלא כי לוחם אמיץ אתה ועשוי ללא חת. כולי תקווה שתשוב לביתך בשלום ושלא תיאלץ חס ושלום למצוא את מותך בשדה קרב הנופל ברמת איבזור ונוחות מזה של אוהלה של תורה.

הודית עסקית לעשרה ימים

זה היה יום רגיל לגמרי. ישבתי במשרדי ובהיתי במסך המחשב שמולי. קרוב לוודאי שאותו יום היה גם מסתיים כמו כל יום אחר אלמלא הקול שאמר לפתע "אתה נוסע להודו". הקול היה שייך לבוס שלי שהגיח משום מקום והתיישב על קצה השולחן. אם לומר את האמת זה לא תפס אותי לגמרי בהפתעה. ציפיתי שזה יגיע. במשך חודשים נפלו קרבן לנסיעה הטקסית הזו להודו מספר אנשי מפתח בחברתנו. כמו חברות אמריקאיות רבות המנסות לקצץ בעלויות, הקמנו גם אנו חברת בת הודית על מנת לגייס כח אדם זול למשימות פיתוח ובדיקות איכות. חברת הבת ההודית שהקמנו קבעה את מושבה בעיר פונה, שנמצאת כשלוש שעות נסיעה מזרחית למומבאי, עיר הנמל בת 15 מליון התושבים המוכרת יותר בשמה הישן בומביי. בימים עברו התפרסמה פונה בזכות האשראמים הפועלים בה וביחוד בזה של הגורו אושו. כיום מפורסמת יותר העיר בזכות היותה אחד ממרכזי הייטק בהודו, מעמד ששינה לחלוטין את פניה של העיר בעשור האחרון. בכל החודשים שעברו מזמן הקמתה של השלוחה ההודית החזקנו שם בנוכחות קבועה של נציג מטעם המשרד בארה"ב וידעתי שזה רק עניין של זמן לפני שאני אאלץ לנסוע לשם - לא דבר שציפיתי לו בכליון עיניים, וכך מצאתי עצמי מעקם את פרצופי בעדינות ושואל "טוב, מתי?". התשובה שקיבלתי היתה "ברגע שאתה מסיים את סבב החיסונים".

היא מוכרת לכולנו ומשמשת תחנת תרבות בחיי עשרות אלפים מאיתנו, ביחוד אלו המוצאים עצמם באיזור הדמדומים הריק של בין השחרור מהצבא לתחילת החיים. בעיני רבים היא נחשבת כאחד מפלאי תבל, ולאחרים היא פרה קדושה, תרתי משמע אך כמו שאתם בוודאי מבינים, כמו כל מדינת עולם שלישי אחרת, הודו לא משכה אותי במיוחד. תמיד העדפתי לטוס לאירופה לטייל מאשר להיסחב עם תרמיל גב אל חופי גואה כדי "לשתות חשיש" עם החבר'ה. יכול להיות שהפסדתי משהו – אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני מפונק ואוהב נוחות. גם כשאני מבלה בצורה הכי אקסטרימית שאפשר, ואדרנלין הוא בהחלט אחד מסמי הבחירה שלי - קופץ ממטוסים, עושה באנג'י ומחליק במהירות במורד מדרונות מושלגים - אני עדיין אוהב לנחות במקום מוכר או לפחות במקום בו כרטיס האשראי שלי מתגהץ בקלות ולא צריך לדאוג לאיכות המים שאני שותה או אלו הנמצאים בקולה איתה אני מנסה להתחמק משתיית מים. הודו מעולם לא משכה אותי – אני מודה באשמה. החיסונים, המחלות ותופעות הלוואי שהסבירו לנו עליהן לא הוסיפו לי כל חשק לנסוע לשם – הרעיון של להיות חולה שם ממשהו שאכלתי לא עשה לי טוב והעוני המשווע שידעתי שאמצא שם למכביר לא עשתה את הודו סקסית יותר עבורי - אבל עבודה זו עבודה והייתי חייב לנסוע. במשך מספר שבועות קיבלתי מספר מצומצם של זריקות נגד טטנוס, צהבת ושאר רעות חולות ובסופן, חמוש בפנקס חיסונים אמריקאי, כדורי מלריה וויזה הודית בדרכון הייתי מוכן לנסיעה.

כצ'ופר על זה שחוייבתי בנסיעה להודו משכתי בחוטים המתאימים והצלחתי לסדר לעצמי מסלול טיסה שכלל עצירה של מספר ימים בישראל לפני הנסיעה להודו – כדי לטעון מצברים, לבקר משפחה ולבדוק מה התחדש בסצנת החומוס המקומית. לאחר מכן התייצבתי שוב בבן גוריון מוכן לטיסה להודו. בפעם הראשונה בחיי טסתי עם חברת אל-על. משום מה מעולם לא הזדמן לי מעולם לטוס איתם. כמו ישראלי טוב ששמע אינספור סיפורי אל-על אימתניים ציפיתי לאוכל מגעיל, דיילות אנטיפתיות, שיפשוף בפיקת הברך מחוסר מקום ומטוס מיושן ומקרטע שנקנה משומש מחברת התעופה של ניז'ר בשלהי אביב 1963. אני חייב לציין הופתעתי לטובה. הדיילות היו נחמדות, היה לי מקום לרגלים, האוכל היה לא רע בכלל יחסית לחברות אחרות, העיתון דיבר אלי בשפתי והמטוס, 767 לא מיושן לגמרי לא קירטע כלל ופעל היטב במלוא הדס"ל. הוסיפו לזאת את מזג האוויר ששיתף גם הוא פעולה ותקבלו טיסה חלקה ונעימה שאת רובה ביליתי בלהביט סביב על שכני למחלקת התיירים. התפלאתי מאד לראות כמויות לא מבוטלות של משפחות ופנסיונרים – לא בדיוק מי שדמיינתי מאכלס טיסות מסוג זה – צעירים פרועים שזה עתה סיימו שלוש שנות שירות בשטחים וטסים להודו כדי לעשן עצי אקליפטוס במשך חצי שנה.

כידוע לכולנו וביחוד לאלו מאיתנו המורשים לאחוז בהגאי מטוסים או ספינות, הדרך המהירה ביותר בין שתי נקודות על כדור עוברת דרך מעגל גדול. מעגל גדול הוא כל מעגל על כדור הארץ שמרכזו במרכז הכדור (או חוצה את כדור הארץ לשני חלקים שווים). זו הסיבה מדוע תוואי הטיסה מתל אביב לניו יורק על מפה נראה כמו חצי עיגול מוזר שעובר דרך גרינלנד ואתם שואלים עצמכם מדוע לא מותחים קו ישר על המפה וזהו. התשובה היא שהמפה שאתם מסתכלים עליה היא שטוחה ובמציאות הרי המפה יושבת על כדור וזו הסיבה לעקמומיות הקו. הקו שנראה לכם ארוך ומעוקל מאד על מפה שטוחה ובוודאי שארוך מקו ישר בין שתי הנקודות הוא למעשה הקו הקצר ביותר ליעד. נתיב המעגל הגדול מישראל להודו עובר דרך מספר מדינות שהיו מעדיפות לא לראות מטוסי על-אל טסים בשטחן ולכן בלית ברירה מתארכת הטיסה עד כדי שמונה שעות במקום חמש. טסים דרומה לכיוון אילת ומשם ממשיכים דרומה על קו החוף של אפריקה. פונים שמאלה לאחר חציית תימן וממשיכים מזרחה בקו ישיר להודו.

נחתנו בהודו בשעת אחה"צ מאוחרת. המטוס הסיע מספר דקות בדרכו לחנייה בטרמינל – עוברים בדרכנו ליד מטוסים מאיחוד האמירויות – מחזה שלוקח כמה שניות כדי לעכל כישראלי. עוצרים בטרמינל, השרוול מתחבר למטוס ואט אט אנו יורדים הנוסעים ומפנים את המטוס. אתה עדיין נמצא בעולם המערבי בעודך פוסע בשרוול אל עבר הטרמינל ואז אתה שם רגל על רצפת הבלטות המיושנות של הטרמינל - זה פוגע בך בבת אחת: גל חום וריח מוזר שילווה אותך בכל פעם שתיכנס לבנין בהודו – מין ארומת חומר ניקוי זול וחריף שכמותו טרם הרחת. הולכים בטרמינל לכיוון עמדות בדיקות הדרכונים ואז אתה מבין מהיכן מגיע הריח המוזר. על כל 50 מטר רבוע עומדת הודית בלבוש סארי מסורתי עם "ספונג'ה" ודואגת למירוק הפרצלציה שלה של רצפת הטרמינל. מודל זה עוד יחזור על עצמו במקומות אחרים. בידוק הדרכונים מהיר מאד. בדיקת ויזה, חותמת ואתה ממשיך ישר בטרמינל הארוך כדי לקחת את המזוודות. בדרך גובר הריח המשונה ואתה רואה עוד ועוד הודיות, חלקן נערות צעירות, חלקן קשישות בלבוש סארי מסורתי וסנדלים מקרצפות את רצפת הטרמינל עם דלי וסמרטוט. לקחתי את המזוודות שלי מהקרוסלה, אמרתי יפה תודה לאל-על שמילאה את חלקה בעסקה על הצד הטוב ביותר, ושמתי פעמי לעבר היציאה.

נהגי מוניות מחכים ללקוחות מחוץ לטרמינל

מכה של חום מהביל. אני מחוץ לטרמינל. מאחורי חבל המתוח לאורך המדרכה כחמישה מטרים אל מול שער היציאה צובאים כמאה נהגי מוניות ומקשקשים בהמולה רועשת. חלקם מחזיקים דפים לבנים עליהם רשומים שמות הנוסעים להם הם מצפים, חלקם האחר ללא סידור מראש, עסוקים בדיג לקוחות מזדמנים ומנסים לפתות אותי בצעקות לבחור בהם. פעמיים עברתי לאורכו של החבל, גורר אחרי את המזוודה הגדולה, מושך אלי מבט של מאה נהגים רעבים, מחפש את הדף הנושא את שמי. "איחרת! חיכינו לך כל היום!" ספק מצחקק ספק מתלונן הנהג שלי כשלבסוף מצאתי אותו מתחבא מאחורי כמה מחבריו. "אני יודע" אמרתי, "ביקשתי מהמשרד להודיע לכם שהטיסה מאחרת ביציאה." אין תגובה ואני הולך אחריו אל מגרש החניה העמוס לעייפה במיניבוסים לבנים מיניאטורים ומוניות שחורות סטנדרטיות שנראו לי במבט ראשון כמו רכב פז'ו 404 שהוקטן לכדי ארבעים אחוז מגודלו המקורי. "כאן" מסמן לי הנהג על מיניבוס קטנה ולוקח ממני את המזוודה. אני נכנס למושב האחורי ומנסה לשווא להתרווח במושב הצר שמשאיר לי פחות מקום לרגליים מאשר מושב המטוס של אל-על. בנסיעה איטית אנו עושים דרכנו ליציאה משדה התעופה. צפויה לנו נסיעה של כמעט ארבע שעות מזרחה עד לעיר פונה. לפני שעלינו על הכביש המהיר בילינו זמן לא מבוטל מנווטים בסמטאותיה הצרים של מומבאי ואני לא יכולתי להפסיק לבהות החוצה בתדהמה. דבר כזה עוד טרם ראיתי.

הייתם פעם בדיסנילנד? יש שם מתקן שנקרא It’s a small world. מדובר בשרשרת סירות קטנות השטות בתוך תעלה רדודה המתעקלת בתוך בניין ענק, סגור לצליל ולאור המעוצב כסדרה של סטים מפוארים הלקוחים מעולמו של וולט דיסני. תוך השמעת השיר המפורסם שעל שמו נקרא המתקן, שטה לה בעצלתיים שרשרת הסירות בתוך תוואי התעלה המפותל, מה שהופך את השייט לסדרה בלתי פוסקת של תגליות חדשות מאחורי כל עיקול - צבעים, צורות ודמויות מוכרות, חגיגה לעיניים וחוויה בלתי נשכח לילדים. כשנכנסנו אני והנהג שלי לתוך מבוך רחובותיה הצפופים של מומבאי הרגשתי כמו ילד במתקן ההוא בדיסנילנד – השוני היחיד היה שאת הדמויות הצבעוניות של וולט דיסני והמוסיקה המתקתקה החליפו דמויות התושבים המקומיים העוסקים בשלהם לצלילי מוסיקה הודית ממסטלת שבקעה מקסטה לה הקשיב הנהג. הייתי מרותק.

הערב כבר ירד והרחובות והבתים כמו התעקלו וסוככו עלינו. התקדמנו במהירות זחילה ברחוב דו סטרי פקוק שרוחבו לא עלה על נתיב אחד מודרני במקומותנו. כה צפופה היתה התנועה עד שיכולתי בנקל לשלוח ידי מחלון הרכב עמוק אל תוך הרכב שלצידנו ולפשפש בתא הכפפות. רישקות, אופנועים ומכוניות התמזגו בעשרות הודים, נשים, ילדים וגברים שהילכו בינות התנועה האיטית, קופצים בתזזיות מדי פעם לשמע צפצוף מהיר המזהיר אותם מפני פגיעה. בצורה המזכירה אשכולות אינסופיים של שבלולי ים הנצמדים אל הסלעים בחוף וממתנים לגאות, נשקו לשפתי הכביש משני צידיו שורות אינסופיות של מבנים שנבנו כלאחר יד – פחונים, בקתות עץ, חושות לבנים, חנויות ובתי עסק זעירים פתוחים אל הרחוב – צמודים אחד לשני ללא כל מרווח נשימה, יוצרים פסיפס צבעוני של אי-סדר וצורה כה מדהימים בחוסר ההרמוניה האסתטית שבהם, עד כדי איבוד היכולת להסיט מהם את מבטך. שורות של נורות תלויות האירו באור חלוש את בתי המלאכה והעסקים. על הרצפה היו ישובים סנדלרים, תכשיטנים ובעלי מקצוע אחרים, עוסקים במלאכתם לאורן הדל של נורות חשמל. או מדברים עם לקוחותיהם. מאחורי בתי העסק הפתוחים אל הכביש ניתן לראות מבני מגורים - בלוקים ריבועיים של לבנים בעלי פתח יציאה אחד מהם באו ויצאו ללא הרף בני משפחה. הרגשתי שנחתתי על כוכב זר. הזמן נדחס. בשלב כלשהו השארנו את המולת העיר הצפופה מאחורנו, הרחובות הצרים התרחבו לעורקי תנועה רחבים יותר ולא עבר זמן רב ועשינו דרכנו בחשיכה על הכביש המהיר המוביל לפונה.

אין משאית בהודו ללא הכיתוב הנ"ל

משפחה בת ארבע נפשות ואופנוע אחד


נסיעה בכבישי בהודו היא חוויה בפני עצמה. הדבר הראשון שאתה שם לב אליו אחרי שאתה מבין שהאחריות למניעת דריסת הולכי רגל מוטלת על הולכי הרגל ולא על כלי הרכב, הוא השימוש הבלתי פוסק בצופר שלא לצרכי עוינות מוטורית גרידא. בישראל ציפצופים בלתי פוסקים מעלים באופן טבעי את לחץ הדם לכל מחזיקי ההגה. לא בהודו! את השיעור הראשון קיבלתי כאשר הנהג שלי נצמד למכונית שנסעה באיטיות יחסית מלפנינו ולא שינתה נתיב. הוא צפר ברציפות במשך חצי דקה עד שזו ניאותה לבסוף לסוט לנתיב האיטי ולהניח לנו לעקפה. בישראל או אפילו ארה"ב המנומסת הייתי מצפה לתגובה חריפה ומטר קללות מהנהג המובס שכן ידוע לכולנו כי הפעלת צופר למשך חצי דקה כמוה כאצבע משולשת מתריסה בפרצופו של יריבך. לא בהודו! כשחלפנו על פני הנהג האיטי הוא נופף בידו לשלום כאילו היינו מכרים ותיקים משכבר הימים. בהודו, כך מסתבר, אין רואים בהפעלת צופר מתמשכת כאות של עוינות ורוגז. למעשה ההיפך הוא הנכון, ההודים מעודדים אותך לצפור ואין רכב איטי ומסורבל בהודו (בעיקר משאיות) שאינו כולל את הכיתוב הצבעוני מאיר העיניים HORN OK PLEASE על אחוריו המשמש כמו הצהרה - "זה בסדר חביבי, אתה יכול לצפור לי כשאתה רוצה לעקוף". המשאיות בהודו משונות מאד. רובן ישנות מאד, מקושטות בצבעים עזים ובאיורים מקוריים, חלקן חסרות דלתות וריקות לחלוטין בקבינה היכן שמושב הנוסע נמצא. ראיתי עשרות משאיות בהן הנוסע ישב ישיבה מזרחית על רצפת הקבינה. המטען לרוב היה קשור בברזנטים צבעוניים ומדי פעם הייתי קולט אנשים שוכבים פרקדן על ערמות של בדים בתוך תא המטען, מצטרפים לנסיעה. בהודו, כמו בישראל נפוץ מאד השימוש בקטנועים ואין זה מחזה נדיר לראות משפחה בת ארבע נפשות רכובה על קטנוע אחד. ההודי הממוצע אינו יכול אפילו לחלום על רכישת מכונית פרטית וברי המזל ממעמד הביניים העליון שבכל זאת יכולים להרשות זאת לעצמם קונים דגמי רכב זולים מתוצרת יפנית וקוריאנית המיועדים במיוחד לשוק ההודי. להודו תעשיית רכב מקומית, כמו זו של קונצרן הענק טאטא המייצר רכבים פרטיים ומסחריים. בכל שהותי בפונה ומומבאי לא ראיתי רכבים מערביים עדכניים מלבד מרצדס אחד דוהר בכביש המוביל מפונה למומבאי ומסתיר מאחורי וילון כהה הודי ששפר עליו מזלו או אזרח זר שאולי לא היה חש בנח ברכב הודי נטול מושבי עור.
משאית טיפוסית בהודו. קישוטים בעבודת יד ועשרות הודים בתור מטען


השעה היתה כבר כמעט עשר כשהגענו למלון גורדון-האוס בפונה, במלון קטן, יפהפה וחדש לחלוטין שנפתח כשבועיים לפני הגעתי ונראה כי עדיין סבל ממחלות ילדות לוגיסטיות. המחשבים בלובי המפואר מיאנו לעבוד ועברה כמעט חצי שעה עד שהורשתי להיכנס לחדרי. ההודים מצטיינים ביצירת בועות מערביות בתוך סביבת עולם שלישי. המלון מצוחצח ונוצץ, עשוי פרקטים ושיש משובח ומצוייד בחדרים שלא היו מביישים מלון מערבי יוקרתי ברמת האיבזור והטכנולוגיה. אבל אתה בהודו. הילת היוקרה נעלמת במחי יד כשאתה יוצא את גבולות הלובי ושב למציאות. הרחוב שמחוץ למלון מתפורר, מאובק, מזוהם והגרוע מכל - נטול כל מדרכות למרות היותו רחוב מרכזי בעיר. המכוניות והריקשות שנוסעות בו ללא הרף תופסות חלק נכבד ממנו והולכי הרגל מסתפקים ברצועת עפר צרה משני צידי הכביש. לאחר הצ'ק אין חשבתי לרדת לרחוב ולנסות לחוות קצת הודו לפני השינה, אבל הרחוב החשוך נטול המדרכות יצר מחסום בלתי נראה עבורי שלא היה ברצוני לפרוץ. עליתי בחזרה לחדר ולא עבר זמן רב ונרדמתי במיטה המרווחת.

מסעדת המלון גורדון האוס, פונה, הודו

את ארוחת הבוקר אכלתי במסעדת המלון, מין שילוב מעניין של מסעדה סינית עם סגנון דוכני הווק ברחובות הונג קונג. המסעדה החדשה היתה בהרצה ונראה היה כאילו צוותה "סיים רק השבוע קורס למלצרות". ארוחת הבוקר היתה מזנון חופשי. לקחתי ביצה מקושקשת, תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות ברוטב אדום לא מוגדר אך טעים והרבה מיץ תפוזים. עשר דקות עברו ואני בלובי ממתין לנהג שלי שהגיע באיחור מה, לבוש במדים בצבע אחיד ונוהג במכונית יפנית "קופסתית". הנסיעה למשרד ארכה כחצי שעה ובפעם הראשונה ראיתי את הודו האמיתית באור יום. הרחוב החשוך נטול המדרכות מהערב הקודם הפך לדרך סואנת ועמוסה בה עברו מאות מכוניות, רקשות, אופנועים, הולכי רגל ורועים על צאן מרעיתם. המולת הצופרים לא פסקה לשניה ועל הכאוס הופקדו שוטרים לבושים במדי חאקי שכיוונו את התנועה בתנועות ידיים ושריקות רמות.

הנסיעה ברחוב הראשי במכונית "לא טיפוסית" חשפה אותי לעוד אספקט של הודו שכמערבי, אי אפשר לחמוק ממנו בשום אופן – קיבוץ נדבות. כשעצרנו באחד הרמזורים התנפלו ארבעה ילדים בלבוש מלוכלך וקרוע על החלון האחורי וביצעו תנועת "אכילה" בידיהם הריקות. כמובן שלא יכולתי לעמוד בחוסר מעש מול "ילדים רעבים", ולמרות ששיערתי שאלו מופעלים בשלט רחוק ע"י הוריהם או אחרים, גלגלתי למטה את החלון ונתתי שטרות של מאה רופיות (כשני דולר) בידיהם שנדחפו בכח לפנים המכונית, מה שכמובן גרם לעשרות ילדים נוספים לרוץ מיד לכיווננו ולצבוא על חלון המכונית, רומסים איש את חברו תוך שליחת ידייים מתחננות פנימה. רק צעקותיו של הנהג שלי ולחיצה נמרצת על דוושת הגז הצליחו לפזר את המהומה. "אל תיתן להם כסף! לא יותר מעשר רופיות." הוא אמר לי בעודו צועק בהינדי על הילדים שהתעלמו ממנו לגמרי. הייתי המום מהמהירות בה התכנסו עשרות ילדים קבצנים מול החלון הפתוח. האם כך הם מבלים את יומם? במארב למכוניות "מערביות"?. סצנה זו חזרה על עצמה בווריאציות שונות בכל פעם שעצרנו לאורך הרחוב הראשי. בכל פעם התנפלו על המכונית קבוצות ילדים והתחננו לנדבה. פעם בשלשות, פעם ברביעיות ופעמים אחרות בקבוצות גדולות מדי כדי לספור. ריחמתי עליהם נורא והרגשתי אשם על כל מה שיש לי בחיי. אולי על זה בדיוק הם סומכים? - בכל אופן, חשבתי לעצמי, גם אם כל זה מבויים ומתוכנן מראש, הרי שילדים כאלו ראויים לכל צורה של רחמים. הזכרתי לעצמי לקחת שקית עם וופלים של "פסק זמן" שהבאתי מהארץ. אם הכסף שאני נותן להם הולך "למפעיליהם", לפחות שיהנו משוקולד טוב. הם ילדים, לא?

בנייני ההייטק בהודו דומים נורא לאלו שבארץ ומשום מה הזכירו לי איזורי תעשיה ישראלים הבנויים דווקא באיזורים סוציו-אקונומיים נמוכים כמו יהוד או אור יהודה בהם אתה יכול לראות בנייני מגורים עלובים עם הרבה חול ועפר מסביבם ובאמצע כל זאת – בניין זכוכית חדש ונוצץ, רק שבניגוד לישראל את בנייני ההייטק בהודו מקיפות שכונות מגורים של חושות לבנים עלובות בהן מתגוררים עשרות חסרי כל וחומות בטון גבוהות שתפקידן למנוע את כניסת דיירי החושות. על שער הכניסה מופקדים "ש.ג" לובשי מדים אחידים הכוללים כומתה שחורה. כשהגענו לשער הבניין קפץ הש.ג שלנו "מהבוטקה" שלו ומיהר לפתוח את השער בפנינו. כלפי חוץ מקרינים בנייני ההייטק בהודו חזות אולטרא-מודרנית, עתידנית כמעט. ראיתי בניינים שנבנו כפירמידה, כאלו שנראו כגלילי זכוכית כחולים (מזכירים את בנייני אורקל בקליפורניה) וכאלו שדמו למצודות עם צריחי זכוכית מרשימים. מנסיון אני יכול להעיד הרושם הארכיטקטוני מסתיים כשאתה פוסע פנימה לתוך אחד מהם. גם לבניין המפואר ביותר אין מעלית אפילו כשמדובר בחמש קומות. המרצפות מזכירות את אריחי "הפתיתים" של שנות ה-60 שהיו נפוצים בבתי מגורים בישראל ושוב אתה נתקל באותו ריח מוזר וחריף של חומרי נקוי שנחקקו במוחך בשניות הראשונות בשדה התעופה במומבאי ואכן, כשאתה עולה במדרגות אתה רואה שוב את אותן מנקות לבושות סארי עסוקות בספונג'ה תמידית. זה לקח לי יומיים להבין שצוות הנקיון קבוע ואינו מגיע רק בסוף היום כנהוג במקומותנו. הם אחראים לאחזקה שוטפת של הבניין בכל שעות היום. השירותים בבניין הזכירו לי את הצבא, לא את בול הפגיעה של השטח חס ושלום אלא יותר את השירותים המוכרים ממגורי חיילים. ישבתי במשרד של שנות האלפיים, עם חיבור אינטרנט מהיר וציוד חדיש ומאחורי, מעבר לחלון, פסעו להן פרות משוטטות ללא השגחה וילדי החושות העניים עשו צרכיהם בשדה הפתוח מעבר לחומה שהפרידה בינינו. טוב, אולי אין בעצם ליהוד ואור יהודה במה להתבייש.

זהו הנוף ממשרד זכוכית של הייטק בפונה, הודו


כך עברו עלי שבעה ימים בעבודה. סדר היום שלי היה דומה כמעט בכל יום. התעוררתי בשבע בבוקר, מקלחת וארוחת בוקר במלון – הנהג שלי היה פוגש אותי בלובי באיזור השעה תשע והיה מביא אותי למשרד עד בתשע וחצי עד עשר, תלוי בעומס התנועה. הייתי עובד עד אחת בצהריים, ואז היינו הולכים לאכול באחת מהמסעדות הקרובות – בחמש היינו עולים לגג הבניין כדי לשתות תה, מנהג הודי מעניין שאימצתי בחדווה, ואז המשך עבודה עד השעה שבע בערב ושוב, חוזר עם הנהג בחזרה למלון או נשאר עוד שעה שעתיים של פינג פונג שולחן עם צעירי המשרד שלא ממהרים לאשה ולילדים. ימי העבודה עברו מהר מאד ואת אחד מסופי השבוע הקדשתי לטיול בעיר פונה – לאו דווקא למוקדי התיירות שבה אלא לשכונות המגורים האותנטיות, העניות – מה שעניין אותי הוא לראות איך חי ההודי הממוצע ולאו דווקא צפייה בקבוצת מערביים שחושבים שהגיעו להארה מקפצים באשרם של אושו כטוב ליבם בסוטול (מה גם שכדי להיכנס לשם צריך לעבור בדיקת איידס ואני פוחד מהמחטים שלהם). דבר אחד אני רוצה לציין – וזה הפתיע אותי – האוכל ההודי שאנחנו מכירים ממסעדות הודיות "אותנטיות" – אין בינו לבין האוכל ההודי האמיתי דבר וחצי דבר. לא היכרתי את המנות במסעדות אליהן לקחו אותי לארוחות צהריים ואם חשבתי לעצמי שאני מסוגל להתמודד היטב עם חריפות – הרי שנכונה לי הפתעה צורבת חיך. אני חייב להודות שאני אוהב יותר את האוכל ההודי המוגש במסעדות בחצי הכדור המערבי. אולי זה עניין של הרגל, היכן שהתקבע הטעם שלך – שכן ההודים שהיו מגיעים לבקר במשרדנו בארה"ב היו נשבעים שהאוכל ההודי באמריקה אינו אכיל כלל וחלקם אף העדיפו לנבור בדלי נגיסי עוף של הקולונל.

אוכל הודי אמיתי. אותנטי מדי?


הטיסה שלי היתה אמורה לצאת ביום ראשון בחזרה לישראל. את סוף השבוע האחרון ביליתי בעיר מומבאי באחד ממלונות רשת טאג' – שם התגלה לי עוד פן של הודו שלא זכיתי לראותו היטב במהלך שהותי בפונה. הנהג שלי הביא אותי עד לחניית הלובי של המלון ועוד טרם רגלי השניה פסעה מחוץ למכונית, רצו אלי שלושה סבלים במדים של רס"ר משמעת בצבא הוד מלכותה ולקחו את המזוודה שלי ואת תיק המחשב ופסעו לפני אל עבר הכניסה. כעליתי במספר המדרגות המובילות לדלת הגדולה נעמד מולי אדם לבוש מדים מקושטים עוד יותר ופתח לי את הדלת בעודו מצדיע כאילו הייתי מפקד הכוחות המזויינים של ארצות הברית של אמריקה בכבודי ובעצמי והדלת לא היתה אלא כבש המדרגות המוביל לטיסת Air Force One. בכל כוחי עצרתי עצמי מלהצדיע בחזרה ולומר "חופשי". גיהוץ מהיר של כרטיס האשראי בלובי ואני עולה לחדר. זוכרים את צוות המנקים התמידי מהשדה תעופה וממשרדי ההייטק? גם פה יש. בכל קומה וקומה יש צוות של מטאטא ואחראי ספונג'ה. הם לא עוזבים את הקומה. הקומה שייכת להם. הם יושבים על כסא בפינה ובפרקי זמן קבועים קמים ומבצעים את סיבוב הנקיון שלהם. אבל הודי ממושמע לא יעז לשבת על כסא כשאורח עובר במסדרון ולכן בכל פעם שאתה עובר מולם הם קמים לדום מתוח ומברכים אותך לשלום. אני זוכר מלון באילת עם הורי בגיל עשר. ההורים הלכו לאכול משהו ואני נשארתי בחדר. דפיקה על הדלת – "מי שם?" המנקה בפתח עם דלי וסמרטוט. "באתי לנקות קקי של יונות במרפסת" אמרה ודחפה אותי פנימה עם הדלת. ההודים מעודנים יותר.

צפייה בטלויזיה ההודית היא חוויה אנתרופולוגית מעניינת – ביחוד בפרסומות. אם חשבתם שבארץ ישראל הישנה והטובה אנו אוהבים לדחוף לשון רוטטת לעכוזה של ידידתנו היחידה ארה"ב של אמריקה בשעה שאנחנו קוראים ל-500 גרם חומוס עם חריף בשם עברי אבל מקנחים בפאנץ' ליין בלונדיני לועזי בסגנון Cause you just gotta have it – הרי במומבאי, "לוס אנג'לס ההודית", בירת תעשיית הסרטים בוליווד, הלשון מלחכת לא רק את העכוז אלא ממשיכה הישר פנימה לסרעפת ללא עצירות ביניים. הפרסומות בהודו לא מיועדות לשוכני החושות שמהווים 70 אחוזים מאוכלוסיית תת היבשת – להם אין טלויזיה. הפרסומות מיועדות לכאלו שחושבים שאם רק יוכלו לעצום עיניים ולהתעלם מהילדים היחפים שגרים במרחק עשרים מטר מהם – או אז יהיו חלק בלתי נפרד מתרבות השפע המערבית – מילאנו – רומא – פריז - ניו יורק - ... ומומבאי – לא פחות ולא יותר. ואם הם כבר מערביים – אולי הם ירצו לקנות איזה טלפון סלולרי של נוקיה. באופן משעשע למדי הפרסומות בהודו דוברות אנגלית – הפאנץ' ליין בסוף – רק הוא הודי! בפרסומות אין עוני, אין דלות, אין לכלוך, אין עניים וכולם "מערביים", יפים, לבושים בקפידה ואיש אינו נוהג בריקשה או קטנוע משופצר. הפגם היחיד הוא "שהמערביים" אותם הם רוצים לחקות חיו בשנות ה-80 שכן ההודים מפגרים מעט אחרי המערב בעשרים שנה ואינם יודעים כי משקפי שמש ותספורת Mullet קצוצה מקדימה וארוכה מאחורה כבר אינם נחשבים "גזעיים". למרות העתקת הזמן ממקומו הפרסומות ריתקו אותי וביליתי שעות מולן. חבל לא יכולתי להקליט ולהביא אותם בפניכם. בפעם הבאה אני מבטיח להביא וידאו.

את הסופ"ש ביליתי בטיול רגלי במומבאי. לקחתי מונית מהמלון עד ל-"ויקטוריה טרמינוס", תחנת הרכבת הענקית של מומבאי ששינתה את שמה ב-1996 לתחנת צ'אנטרפאי שיוואג'י במסגרת אופנת ההתנתקות משמות בסגנון האימפריה הבריטית. התחנה נבנתה ב-1888 בסגנון גותי ונציאני ומלבד התרחבות מסילתית נשארה בדיוק כפי שהיתה. הבניין מרשים מאד מבחוץ אבל די בהתקרבות קלה כדי להחישף לצד האפל של החיים במומבאי. בכל פינה ניתן לראות מחוסרי דיור יחפים ולבושי סחבות, מהם ילדים ישנים בפינות עטופים בקרטונים או בכלום ובכל מקום בו נפגשים קירות ויוצרים פינה ריח שתן וערימות צואה שכיחות. ביליתי כשעה בטיול בתוך התחנה. עשרות רכבות חשמליות מיושנות ונטולות מושבים הגיעו לעשרות רציפים שונים ופרקו אלפי הודים לעסקיהם בעיר. ילדים התרוצצו בין האנשים ורוכלים הכריזו על מרכולתם. לצידי הרציפים אנשים המתינו לרכבות או הרוו את צמאונם בברזייה רחבה בעלת צינורות חשופים שעמדה בצד הבניין. רמקולים הכריזו מדי פעם על רכבת נכנסת או יוצאת וצג מודרני ריצד באותיות אדומות והציג זמני הגעה ויציאה.

תחנת הרכבת ויקטוריה טרמינוס


אי אפשר לחמוק מההומלסים שישנים בכל פינה


כך נראית ויקטוריה טרמינוס מבפנים


התחנה היתה מלאה בתיירים מערביים שצילמו תמונות ללא הרף ואני רציתי לחוות יותר אותנטיות הודית ועל כן שמתי פעמי לשוק קרופורד הקרוב, מין "שוק הכרמל" ענק של בדים, תבלינים ומזון. הדוכנים צפופים מאד ועוברים ברחובות מגורים לכל דבר. אחרי כחצי שעה של טיול בין הדוכנים הצבעוניים וסירוב חוזר ונשנה לקנות פירות או בדים התרחקתי מהאיזור התיירותי ונכנסתי לרחובות שקטים יותר בעיר. על אי תנועה באמצע הכביש ראיתי אמא רוחצת שני תינוקות ערומים כביום היוולדם בעוד מכוניות עושות דרכן משני צידיה. עמדתי והסתכלתי בתדהמה עד ששכחתי לצלם. לא עברו כמה שניות ואימהות עם ילדים בידיהם פסעו אלי במהירות ובידיהן שוב סימנו את תנועת האכילה. גם פה מצאתי פותח את הארנק שוב ושוב, ולא שהיה אכפת לי. שטרות של מאה רופי נפלו ממני כמו מכספומט לידיים מרוצות של עוברים ושבים אבל אז החלה מהומה של ממש ומצאתי עצמו מוקף בעשרות נשים וילדים צועקים בהינדי ושולחים אלי את ידיהם. הבנתי שעלי לצאת משם וכך עשיתי.

בעודי פוסע בחזרה לאיזור התיירותי של מרכז מומבאי גיליתי שהצל שלי קיבל בן זוג קבוע. גבר הודי שכנראה לא קיבל את מאה הרופי שלו הלך אחרי וביקש כסף. אמרתי לו שסיימתי להיום עם נדבות ושככלל אני נותן כסף אך ורק לנשים וילדים. הוא לא הרפה. אני לא אגזים אם אומר שהוא הלך אחרי כעשר דקות ולא הפסיק לבקש כסף. לא עזרו לי שינויי כיוון, הליכה מהירה או אפילו צעקות. הוא פשוט סירב להרפות, חסם את דרכי וביקש כסף. בסופו של דבר מצאתי מונית ונכנסתי אליה. "קח אותי למלון טאג'" ביקשתי ועוד לפני שסיימתי חצי מגופו של הגבר ההודי היו בתוך המונית איתנו. הפעם במקום לדבר איתי הוא דיבר עם הנהג – למרות שלא הבנתי מילה מדבריו יכולתי לנחש מה הוא אומר: "אל תיסע, חכה רגע, הוא תיכף נשבר ונותן לי". אמרתי לעצמי באותה שניה שגם עם העולם יתפוצץ ההודי התוקפני הזה לא יקבל ממני כלום. שוב, ביקשתי מהנהג לקחת אותי למלון – הוא אמר משהו להודי המעצבן וזה נסוג לאחור. נסענו למלון. את המשך היום ביליתי במלון ואת היום שלמחרת ביליתי באיזורי תיירות מובהקים, במוזיאונים ובאיזור הנמל.

רוכלי רחוב בסמוך לשוק קרופורד


זהו. הגיע הזמן לומר להודו שלום ולחזור לארה"ב. המסלול היה בדיוק הפוך, טיסה ממומבאי לתל אביב ומשם לניו יורק והמשך בטיסת פנים. לפני העזיבה ציפתה לי עוד הפתעה "נעימה". סוף השבוע שלקחתי במומבאי היה על אמנם על חשבוני, אך לא ציפיתי לשלם 400 דולר על שיחות הטלפון שביצעתי במשך סוף שבוע אחד. מסתבר שלמרות שטרחתי לשאול כמה עולה דקה ולוודא עם מספר גורמים במלון התבשרתי שמחיר דקת שיחה לחו"ל עומד על Three Fifty Nine. מה זה אומר "לאמריקאי אדיוט" כמוני? שמחיר דקת שיחה הוא שלוש חמישים ותשע רופי שהם שמונה סנט לדקה – מחיר סביר לכל הדיעות. אבל השטן נמצא בפרטים כמו שאומרים, וכשהודי אחר הודי אמרו Three Fifty Nine הם התכוונו למעשה Three Hundred Fifty Nine, שלוש מאות חמישים ותשעה רופי. כן, מחיר דקת שיחה היה שמונה דולרים. איני יודע אם הם עשו זאת בכוונה או בתום לב אבל הם ניקו אותי לגמרי בסעיף שיחות הטלפון ואם לא די בזאת כרטיס האשראי שלי סירב להתגהץ בצ'ק אאוט. הסתבר כי שכחתי להודיע לאמריקן אקספרס על הקפיצה הקטנה שלי להודו ומחלקת הביטחון שלהם חסמה את הכרטיס ברגע שהשתמשתי בו. בכדי לשלם ולעזוב הייתי צריך להתקשר לארה"ב למחלקת שירות לקוחות, להמתין עשר דקות על הקו ולהסביר להם שהכרטיס לא נגנב ושזה אכן אני שמנסה לצאת בשלום ממלון במומבאי הודו. לאחר מספר דקות החסימה בוטלה ויכולתי לשלם, לא לפני שהתווספו לחשבון שלי, ניחשתם נכון, עשר דקות כפול שמונה דולר שהפקיד הקבלה התעקש לגבות ממני בחיוך פטליסטי. לא התווכחתי. רציתי הביתה. הגעתי לשדה התעופה במונית, נתתי את שטר המאה רופי האחרון לילד שארב לי בכניסה וחיכיתי כמה שעות עד להתקבצותם של נוסעי אל-על. בדרך אל שערי היציאה הרחתי שוב את ניחוחות חומרי הניקוי המיוחדים ואת גדודי המנקות. הלילה כבר ירד כשהמטוס רץ על המסלול והמריא. ראיתי את אורות מומבאי מבליחים מבעד החלון. אמרתי שלום להודו.

הנוף ממלון טאג' שבמומבאי


אני יודע שבגדול שאתם מתחלקים לשתי קבוצות. אלו שאוהבים את הודו ומוכנים לקפוץ לשם בכל הזדמנות ואלו שהודו לא מעניינת את נפשם. אני יודע שאקבל מהקבוצה הראשונה קילובייטים רבים של דואר שטנה חשמלי על חלק מהדברים שאמרתי. אני בסדר עם זה כי אני בסך הכל כן עמכם. אני יודע שהודו היא מדינה בגודל בלתי נתפס. אני יודע שיש בה נופים מהממים ומבנים עוד יותר מהממים. אני יודע שיש בה עשרות תרבויות שונות ולפחות מאה וארבע עשר שפות שונות (על פי מפקד 1991). אבל למרות שבסופו של יום היה לי מעניין לבקר שם, משהו מקלקל לי. כשאני רואה את העוני המשווע ואת חוסר האכפתיות של ההודים מעמם ומעצמם, כשאני רואה את התינוקות היחפים ברחובות ואת הילדים חסרי ההורים שישנים בתחנת רכבת מזוהמת, אני נזכר בסרט סלאם בומביי ואני מבין את ההודים האמריקאים שחיים פה בארה"ב. אני מבין לאן הם לא מוכנים לחזור בשום פנים ואופן ואני מבין מדוע עשרות אלפי הודים מהגרים למערב בכל שנה – אני יודע ממה הם בורחים. הודו היא המקום בו הומצאה האפליה, אמר לי פעם הודי אמריקאי שעבד איתי, או אם להשתמש במילותיו שלו: India is the cradle of discrimination . האפליה עדיין קיימת שם כחוק טבע ולפעמים הדרך היחידה לחמוק ממנה היא דרך שדה התעופה.

ילדים בחצר בית בפונה, הודו


ראיתי דברים לא נעימים בהודו. אין זה משנה כמה יפה תהא מדינה, יופיה בטל בשישים כאשר באותם נופים חיים ילדים רעבים ומוזנחים שמעולם לא הרגישו נעל עוטפת את כף רגלם ואינם בטוחים מהיכן תגיע הארוחה הבאה. יש מעמד אנשי הייטק שמרוויח פי עשרים ויותר מהודי ממוצע - אולי כך אני אוכל להסביר את אנשי ההייטק ההודים שמדברים על שוכני החושות שנמצאים בשכנות להם כעל תתי אדם ומטרד סביבתי. הייתי בסניף מקדונלדס בפונה שאת פתחו חסמו שומרים במדים שלא נועדו להגנה מפני מתאבדים אלא לשמירת "אוכלוסיות לא רצויות" בחוץ ובסיור באחד הרחובות ראיתי את פניהם חסרות ההבעה של ילדים בני ארבע ושלוש הכלואים בחצר אחורית של בית מט לנפול, משחקים בגרוטאות ברזל חלודות. איני לא יכול להבין איך אומה שלמה נותנת לעצמה להתעלם מהדברים האלו ובו בעת ולמכור לעצמה באנלית עילגת את האשליה שהיא חלק בלתי נפרד מהמערב. תמיד חשבתי שלא אוהב את הודו. עכשיו אני יודע.