קפואים בין השניות

מדי פעם כשנחה עלי המוזה, בדרך כלל תוך כדי נהיגה הביתה מהעבודה, אני נזכר בימים הארוכים של החופש הגדול כשהייתי זאטוט צעיר וחסר דאגות שלא חייב כסף לאיש. מעולם לא היתה בליבי חיבה מיותרת לבית הספר ומדי שנה שמחתי מחדש על ההזדמנות להעביר חודשיים ארוכים בלשכוח מהיכן באתי ולאן בחוסר ברירה אלך שוב בוא ספטמבר. לא הייתי מאותם ילדים שמבלים את החופש הגדול בים או במגרשי המשחקים. את החלק הארי של עשרים וארבע השעות היומיות שעמדו לרשותי בחרתי בדרך כלל לבלות אל מול מרקע הטלויזיה, בולע בשקיקה את התכנים הלעוסים למחצה שאספה עבורי נבחרת של חברי הסתדרות שעבדה עבור אותו אפיק מונופוליסטי אותו כיניתי בחיבה "ערוץ כאן נסתיימו שידורינו".

בימים ההם של לפני ריבוי הערוצים, האינטרנט בפס רחב וגוגל לעסנו ובלענו את התכנים שבחרו להראות לנו בטלויזיה ללא היסוס וביראת כבוד מסויימת. אתם זוכרים מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתם את המושג "עונה" בכל הקשור לסדרות טלויזיה? אני חושב שלא הייתי מודע לקיום הקונספט לפני שנות ה-90. החברים ברשות השידור קנו בלוקים אקראיים של פרקים של כל מני סדרות, לעסו אותם ללוח שידורים חסר עמוד שדרה, הקרינו אותם לפעמים ללא התחשבות בסדר כרונולוגי, וכשנגמר הכסף כתבו ללא בושה "פרק אחרון" בכתוביות הסיום והשאירו אותנו בתחושת החמצה. ומה עשינו אנו? האמנו לכל מילה שיצאה מהקופסא עם השפלוץ הזה שאף פעם לא עובד כמו שצריך - אנטנה.

לא הכל היה חמוץ ומאכזב ברטרוספקט. היו גם פנינים. אחת מהן היתה סדרת האנימציה המעולה "היה היה" שזכורה לי לטוב. Il était une fois... l'homme ("היה היה – האדם" בתרגום מצרפתית) היתה למעשה העונה הראשונה של סדרת אנימציה בת שש עונות ללימוד הסטוריה ומדע לילדים שהופקה החל מ-1978 ע"י חברת "פרוסידיס" של היוצר אלברט ברייה. נוסחת ההצלחה שלה היתה שילוב ייחודי בין תוכן אינטיליגנטי המועבר בהומור, ציני לעיתים, לבין דיוק הסטורי שלא מתיימר לייפות או לצנזר את הרע, הנוגה והאפל שבהסטוריה האנושית. הדיבוב העברי שנעשה בארץ לסדרה היה מהמשובחים שנעשו אי פעם לסדרה זרה והעונה השלישית בסדרה, "היה היה – החיים", שעסקה בלימוד גוף האדם שודרה אף היא בישראל ונקראה "החיים". עשרים וששה פרקי העונה הראשונה הוקרנו מדי חופש גדול במשך שנים ומעולם לא עייפתי מלצפות בשעון הקטן ההוא בפינת המסך עם העיניים הגדולות שהציג את השנה המדוברת. לא עושים סדרות כאלו היום. לא תפגשו הומור כזה בקריצה וחיוך בתכנים לילדים, כמו אותה האשה שקמה מהמיטה כדי לומר שלום לאורח ולרגע אפשר לראות זוג דדיים נאים לפני שהיא שמה לב שהיא עירומה ומכסה אותם בבהלה. די להיזכר בנעימת הפתיחה של הסדרה - טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהן סבסטיאן באך כדי להיאנח ולהסכים שכך כבר לא עושים אותן היום.

כשאני בוחן את כל מה שאהבתי בטלויזיה באותם ימים אני חייב להודות שהיתה מלכה בלתי מעורערת ללוח השידורים של ימי החופש הגדול – "מנהרת הזמן" - סדרת סיפורי הרפתקאותיהם של שני מדענים אמריקנים, דאג פיליפס וטוני ניומן שנעו קדימה ואחורה על ציר הזמן בין תקופות שונות בהסטוריה ובעתיד באמצעות מתקן סודי תת קרקעי שנבנה במסגרת פרוייקט סודי של ממשלת ארה"ב לבניית מכונת זמן. בפרק הראשון אנו למדים שהמיזם השאפתני הזה, המכונה בשם הקוד "פרוייקט טיק טוק" נמצא בימיו האחרונים לאחר ששאב תקציבים העולים על אלו של תכנית החלל וכל זאת ללא תוצאה ממשית. סנטור חמור סבר נשלח מוושינגטון על מנת להעריך את חשיבותו של הפרוייקט לפני הפסקת תיקצובו. פיסיקאי צעיר בשם ד"ר טוני ניומן מחליט להציל את המצב ונכנס בעצמו בניגוד לנהלים לפי המנהרה שבלב מכונת הזמן. הוא מוצא עצמו בשנת 1912, על הטיטאניק במסעה הטראגי מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק כאשר עמיתיו המבוהלים בזמן הנוכחי עוקבים אחר נסיונותיו הנואשים להזהיר את קברניט הספינה מהאסון הידוע. כשנכשל ד"ר ניומן ונכלא כנוסע סמוי נשלח עמיתו מההווה, ד"ר דאגלאס פיליפס כדי לסייע בידו בעזרת "הוכחות". בסופו של דבר נכשלים השניים להזהיר את קברניט הספינה ורק בזמן טביעתה מצליח צוות מנהרת הזמן לחלצם משם – אך לא בחזרה הביתה. תקלות במנגנוני מכונת הזמן אינם מאפשרים קביעה מדוייקת של מועד ומיקום חזרתם וכך נגזר עליהם לנדוד מזמן לזמן ללא אפשרות לשוב לזמנם המקורי. בסופו של הפרק הראשון משתכנע הסנטור מתצוגת התכלית הלא מתוכננת של מכונת הזמן והפרוייקט ניצל מסגירה.

פרקי הסדרה שצולמה ב-1966 היו הראשונים בטלוויזיה שעסקו במסע בזמן כנושא מרכזי. הסדרה זכתה להצלחה מיידית והגיעה למקום הראשון בטבלאות הרייטינג של רשת ABC, אך אפילו זכייתה בפרס האמי בקטגוריית הצילום לא הבטיח את שרידתה. בצעד לא מוסבר של הנהלת ABC, בוטלה הסדרה לאחר עונה אחת בלבד, וזאת לאחר שכבר ניתן האישור העקרוני לצילום עונה שניה.

לא זכיתי לראות שידורים חוזרים של הסדרה מזה שנים רבות, אך מכל פרקי הסדרה זכורה לי במיוחד סצנה אחת מיוחדת במינה. סצנת "קפואים בין השניות". באחד מהפרקים הצליח צוות מנהרת הזמן להחזיר את טוני ודאג להווה, דבר שנוסה ללא הצלחה במשך זמן רב - אבל משהו עדיין לא היה כשורה. תקלה גרמה לכך שמכניקת הזמן עבדה בצורה שונה עבור הצוות ועבור טוני ודאג. כל שניה שעברה על טוני ודאג בהווה היתה אינפיטסמלית עבור הצוות. טוני ודאג הילכו בין אנשי הצוות הקפואים בין מליוניות השניה ללא יכולת לתקשר עמם ישירות. עבור אנשי הצוות, ביקורם של טוני ודאג בקרבם התרחש לזמן של מליונית השניה והם לא היו כלל מודעים לו. בסיום הביקור השאירו השניים פתק שהודיע על ביקורם – פתק שעבור מכותביו "הופיע" פתאום משום מקום וסיפר על עשרים דקות של ביקור שהתרחש ביחידת זמן כה קטנה עד שאינה ברת מדידה כלל.

אני זוכר שבתור ילד צעיר, מצא חן בעיני מאד הקונספט הזה של מכניקת זמן משתנה. אדם יכול לבלות חיים שלמים מול אנשים שחווים מליונית שניה במה שעבורו נדמה כשנה, בעוד שאדם אחר יכול להעביר חיים שלמים במיקרו שניה של אדם אחר שכלל לא יהיה מודע להם. מי מאיתנו לא השתעשע ולו פעם בחייו ברעיון של "הקפאת הזמן" עבור אחרים בשעה שהוא עצמו נמצא במכניקת זמן אחרת שממשיכה לזרום קדימה?

כשגדלתי הבנתי שהרעיון הזה של מכניקת זמן משתנה אינו חייב לנוע סביב אנשים בלבד והיחס בין תפיסות הזמן שלהם, הוא יכול לנוע גם סביב קונספטים אבסטרקטיים כמו הסטוריה. להסטוריה קצב אירועים משלה, דופק ונשימה ולא תמיד אנחנו בני האדם מסונכרנים עם מכניקת הזמן שלה. האם יכול להיות תרחיש בו ההסטוריה נעה קדימה במהירות יחסית לתפיסה האנושית את הזמן? האם אנו יכולים להיות "קפואים בין השניות" של ההסטוריה, לא מודעים כלל לתמורות זעירות במערכת המסועפת של גלגלי השיניים המיקרוסקופים שבה, עד שאחד מהם או שילוב של כמה מהם מביא אותנו באחת לסינכרון כואב של מכניקות זמן? מה קורה כאשר הסינכרון הזה מגיע מאוחר מדי?

ישות ההסטוריה שלא מוגבלת לקצב זרימת זמן אנושי, הרהרה בעזרת אינספור מקורותיה באפשרות של השמדת היהודים בשש עשרה השנים שעברו מאז שטח אדולף היטלר את משנתו בספר "מיין קאמפף". בששת השנים לאחר מינויו של היטלר לקאנצלר ההירהור הפך לחשד כבד שמזימה זו אכן תתממש ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כבר לא היה לה לישות ההסטוריה צורך בניתוח של אינספור פיסות מידע שאספה במנועה האדיר. היא ידעה בבירור מה עומד להתרחש והביאה את עצמה לסינכרון מוחלט עם מכניקת זמנם של בני האדם, אולם באיחור טראגי.

לפעמים אני מנסה לחשוב כיצד נראה הדבר מנקודת מבטם של יהודי אירופה בזמן שקדם למלחמת העולם השניה. במשך שש עשרה השנים מאז שהיטלר פסק מלהיות שיכור אלמוני במרתפי הבירה של מינכן, הם ידעו על קיומו ואת אשר בנפשו. כשנבחר לקאנצלר בשנת 1933 וסחף אחריו גרמניה גזענית ושונאת אדם שפניה למלחמה כשהיהודים במוקד חרונה – כולם ידעו ועדיין לא האמינו. הם ידעו על הטפותיו גם ב-1938 כשהחלו הפעולות האלימות הראשונות נגד יהודי גרמניה. בסופו של דבר כשמביטים בסוגיה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהיו ליהודים שנים על גבי שנים של זמן לברוח, לפעול, להציל את עצמם מהתופת הממשמשת ובאה – אך אלו שלא היו מסונכרנים על ההסטוריה העתידית, מיאנו להאמין ונשארו במקומותיהם.

גם כשהחלה מלחמת העולם השניה, היו ליהודים ברוב חלקי אירופה שנים כדי לחמוק מהגורל שחיכה להם, לשווא. עשרות אלפים בודדים השכילו לפרש את ההסטוריה של העתיד והצילו את עצמם ואת משפחותיהם. מליונים שלא ידעו או לא רצו לקרוא את מחשבותיה של ישות ההסטוריה נשארו במקומם ונספו. תרבות שלמה נשארה קפואה בין שניות ההסטוריה של טרום השמדתה מבלי שתהיה מודעת לכך. האקציה, הטרנספר, הרכבות, ההשמדה וההרג באו לרבים בהפתעה גמורה. זכורה לי עדותה של סבתי, ניצולת שואה ולוחמת פרטיזנים שתיארה בפשטות כיצד "יום אחד" נכנסו הנאצים לעיירה – ואני שאלתי את עצמי, כיצד תהליך של עשרים שנה כמעט שסופו נהיר לכל אדם בר דעת, יכול להתבטא כ-"הפתעה" שבאה יום אחד? ואז נזכרתי בפתק שהשאירו דאג וטוני לצוות מנהרת הזמן בביקורם בן עשרים הדקות שנמשך אך מליונית השניה. יהודי אירופה ברובם עבדו מול מכניקת זמן שונה מזו של ההסטוריה וסימניה הברורים. הם בחרו לחיות קפואים בין השניות שלה. כשסונכרנו מכניקות הזמן, זה היה מאוחר מדי – כשהצורר היה כבר ברחוב הראשי של השטעטל היהודי, מתדפק בדלת בצעקות ונדמה היה כי אך מליונית שניה עברה מאז שכתב היטלר את "מיין קאמפף" בכלאו בשנת 1923 ועד לתאי הגאזים של 1942.

כשאני חושב על אז אני חושב גם על היום ועל כך שאולי מכניקות הזמן שלנו כישראלים ושל ישות ההסטוריה פועלות שוב בנפרד. העולם עוסק במה שהוא עוסק מאז שחר ההסטוריה, בשינויים עצמיים, ואיני יכול שלא לחשוב על מהותם ופירושם של שינויים אלו. אני שואל את עצמי האם ההסטוריה רשמה כבר את עובדת השמדתנו ואנו מתעלמים מהסימנים שהיא מפזרת לעברנו, קפואים בין השניות שלה מבלי להיות מודעים לקירות שהולכים ונסגרים עלינו עד שיהיה מאוחר מדי. אני חושב על המספר האסטרונומי של שינויים במרקם ההסטוריה שנוצרו כתוצאה ממעשי אדם אחד, אדולף היטלר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואני שואל את עצמי האם לא קיימים סימנים כאלו היום שעשויים לנבא שחורות לעתיד מדינת ישראל.

אז מה אני רואה כשאני מנסה לראות לרוחב ולעומק לאחר שדכאתי באלימות את מנגנון "יהיה בסדר" הטבוע בי כמו בכל ישראלי? אני רואה גל של התעוררות לאומנית איסלמופאשיסטית חסרת תקדים שוטף את העולם המוסלמי מאז פיגועי האחד עשר בספטמבר. ארה"ב הסתבכה במלחמת גרילה אכזרית ועומדת ככל הנראה לברוח מובסת מעירק כפי שברחה מדרום וייטנם. ישראל הוכתה במלחמת לבנון השניה ע"י ארגון קיקיוני בן אלפיים לוחמים ולא הצליחה אפילו בעזרת חיל האוויר המהולל להגן על תושביה מפני טילים שנורו על ריכוזי אוכלוסיה. השחיתות בארץ הפכה לסרטן ולפוליטיקאים שנתפסים בקלקלתם מצהירים בניגוד למקובל בעולם הנאור כי לא יתפטרו וימשיכו להחזיק במושכות הכח. העוני והקיטוב מתחזקים. ארגוני טרור פלסטינים מצליחים לחטוף חיילים ואין לנו כל מענה לצבא הטרור שהולך ונבנה בשטחים השולל את זכות קיומנו. אירן על סף השגת נשק גרעיני והרטוריקה שלה בדבר הכחשת השואה ורצונה בהשמדת ישראל חריפה מאי פעם - התנהלותה מול העולם המערבי מעידה על ביטחון מתריס ומתגרה. אני שואל את עצמי כיצד תתמודד ישראל מול צבאות סדירים סוריים, אירניים או פאן-ערביים כאשר 2,000 אנשי חיזבאללה יכולים להפוך באין מפריע מליון ישראלים לפליטים בארצם שלהם מפחד הטילים? כיצד תתמודד ישראל מול טילים מדוייקים יותר ונושאי ראשי נפץ גדולים יותר? כיצד תתמודד ישראל עם צבאות סדירים של מאות אלפי חיילים במקביל? האם תמיד ננצח את הערבים כפי שהורגלנו בעבר? או שמא מלחמת לבנון השניה בנוסף לאירועים פוליטיים רחבי היקף כמו תבוסת ארה"ב בעירק והתחזקות אירן יביאו למהפך ביחסי הכוחות. ואם אכן יתרחש מהפך שכזה, האם השואה תחזור על עצמה בגרסה מזרח תיכונית? האם ההנהגה המושחתת והאימפוטנטית של מדינת ישראל תוכל לסייע בידה לשרוד קושיה כלל מוסלמית שתשאל יום אחד בקול רם האם ייתכן שישראל אינה שחקנית קבועה במגרש המזרח התיכון והשמדתה אינו בהכרח חלומות באספמיה? האם כולנו נמצאים בהכחשה, ממאנים להאמין שרגע זה יכול לבוא? אם וכאשר יבוא, האם יאמרו הניצולים, כפי שאמרה סבתי בזמנה בהשלכה על השואה, שהטילים האירניים הגיעו בהפתעה גמורה? שהגייסות הסורים פלשו לרמת הגולן ללא מוכנות מצידנו, שהמשטרים החלודים של מובארק והמלך עבדאללה קרסו אל מול הפופולריות של האיסלמופאשיזם והצטרפו ללחימה בישראל, מעודדים מהפסדה של ארה"ב בעירק והסתלקותה האפשרית מהמזרח התיכון? האם יגידו שהכל הגיע מהר וללא אזהרה? האם הניצולים היחידים יהיו אלו שהבינו שהסוף קרוב והסתלקו מפה לפני חמש עשרה שנה כשהביאה לפה ישראל מאות אלפי טרוריסטים פלסטינים מרצונה החופשי ונתנה להם לשים רגל בדלתה הפרוצה של מדינת היהודים באמתלה של "תהליך שלום"? האם הם יוכלו לספר, כמו שסיפרו ניצולים מעידן אחר שעזבו את אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון כי הם ראו את הנולד? שהכתובת היתה על הקיר? האם ניתן לשלול לגמרי את האפשרות שישראל תגיע לקיצה כתוצאה מאינספור תמורות ושינויים קטנים המתרחשים מתחת לאפינו בשנים האחרונות מבלי שנרגיש בכך? האם מכניקת הזמן שלנו תסתנכרן עם זו של ישות ההסטוריה ברגעים של אימה שטרם חווינו ואיננו מסוגלים לדמיין כרגע?

האם אנו קפואים בין השניות כעת כפי שהיינו אז?