המיינד מתקשה להשתחרר

כשנה לפני תום המילניום הקודם יצא לאקרנים סרטם פורץ-הדרך של האחים לארי ואנדי ואקובסקי. הסרט גולל את סיפורו של איש מחשבים מתבודד המנהל חיים כפולים. בימים הוא לובש חליפה ועניבה וחי את חייו של תומס אנדרסון, מפתח תוכנה אפור בחברת טכנולוגיה מכובדת – אך כשיורד הלילה, הוא עוטה את כסותו האפלה של האלטר אגו שלו, "ניאו", ומבלה את זמנו בשוטטות וירטואלית במרחבי סייברספייס בחיפושים אובססיביים אותם אינו יכול להסביר אחר תשובה לשאלה שמציקה לו כל חייו.

"ניאו" מתייחס בתמהיל של רחמים וסלידה אל עדרי בני האדם הקמים בבוקר, הולכים לעבודה חוזרים למשפחותיהם בסוף היום ומקבלים את חייהם כמציאות שאין עליה עוררין. הוא עצמו אינו מסוגל לכך, שכן הוא יודע משהו שהם לא יודעים. משהו לא בסדר בעולם הזה. תחושה זו, "שביב עץ נעוץ במיינד", כפי היא תכונה ע"י המנטור העתידי שלו, מלווה אותו כל חייו אך למרות כל ניסיונותיו מעולם לא עלה בידו לשים את אצבעו על מקורה או פירושה. מעונה ומיוסר, הוא מקדיש את לילותיו בחיפוש אחר התשובה.

התשובה לא תאחר לבוא. בעוד ניאו מבלה את לילותיו בחיפוש אחר תשובות, התשובות מבלות את חייהן בחיפושים אחריו. דרך מרחביו האינסופיים והאינפיטיסמליים כאחד של סייברספייס נוצר קשר עקיף שמביא בסופו של דבר למפגש בין ניאו המעונה בשאלות לבין מורפיאוס, האדם המחזיק בתשובות. מורפיאוס אינו מבטיח דבר מלבד האמת ומציע לניאו בחירה – גלולה אדומה המייצגת את האמת, "ארץ הפלאות" כפי שהוא מכנה אותה, או גלולה כחולה, המסמלת את החזרה לחייו הקודמים כאילו לא אירע דבר. ניאו בוחר באמת. הוא בולע את הגלולה האדומה והמציאות כפי שהוא מכיר אותה מתחילה להתמוסס כנגד עיניו. ניאו מוצא עצמו נשלף מהמציאות המוכרת בברוטאליות מבעיתה ונזרק למציאות אחרת. "ברוך בואך לעולם האמיתי" מברך אותו מורפיאוס כשהוא חוזר לעצמו.

הרבה נכתב ונאמר על טרילוגיית סרטי המטריקס, על האפקטים החדשניים, על הבימוי המעולה ואף יותר על הפילוסופיה שמאחורי הרעיון המרכזי - שהמציאות הסובייקטיבית היא לא יותר מהזנתם של חמישה חושים בתכנים חשמליים שמספקים לנו את כל תפיסת המציאות שלנו ושיכולים להיות מבוססים על כל מקור אפשרי, כולל פלטפורמה ממוחשבת כלשהי שמדמה מציאות עבור כולנו או עבור אדם יחיד (אתה/את הקורא/ת). תסריטאי המטריקס לא המציאו את הקונספט הזה, כמובן. היו ניסיונות קודמים לעטוף את הרעיון הפילוסופי הזה בשכבת שוקולד בידורי קל לעיכול. זכור לי פרק בסדרת המופת "איזור הדמדומים" (שצולם כ-30 שנה לפני טרילוגיית המטריקס) בו מסופר על אישה היוצאת לפיקניק עם בני משפחתה ועוברת מה שנראה כהתקף אפילפטי, שלאחריו היא מתעוררת בחדר מעבדה ענק מלא בקפסולות בהן שוכבים אלפי אנשים אחרים מחוסרי הכרה. כשהיא יוצאת מהקפסולה שלה ומתחילה לפסוע באתר בפה פעור מתדהמה, נזעקים למקום טכנאים אנושיים בלבוש עתידני-מה המובילים אותה אחר כבוד בחזרה לקפסולה שלה, בה היא שוב מאבדת את הכרתה וחוזרת "למציאות" ממנה הגיעה, הפיקניק המשפחתי. זכור לי גם מאמרו של ד"ר ניק בוסטרום, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד שהביא ברצינות גמורה טיעונים המחזקים את הסברה שכולנו חיים בסימולציית מחשב הדומה בתפיסתה לזו שבסרטי המטריקס. אפילו אני, בתור איש תוכנה, פיתחתי לעצמי תיאוריות כיצד ניתן להתגבר על פרדוקסים פיזיים כמו מרחב אינסופי, בעזרת תוכנה.

יש תופעה שתפסה את תשומת ליבי אולי דווקא בזכות סדרת סרטי המטריקס. יש משפט מהסרט אותו אומר מורפיאוס לניאו לאחר שהוא משחרר אותו מעולם הפנטזיה של המטריקס ומביאו לעולם האמיתי - "יש לנו כלל. לא נשחרר מיינד לאחר שהגיע לגיל מסוים. זה מסוכן – המיינד מתקשה להשתחרר". בכך מתנצל מורפיאוס על שחרורו המאוחר יחסית של ניאו מהמטריקס. הוא מבין היטב את הקשיים שעובר אדם כתוצאה מתפיסת מציאותו שקרסה בין רגע. ההכרה הפתאומית שכל חייך עד לרגע זה היו חלום קשה מנשוא לאנשים בוגרים ולכן גורס מורפיאוס, אין טעם לשחררם מהחלום מחשש שהמיינד יסרב להכיר במציאות החדשה ויאחז בעיקשות בזו הישנה.

שמונה שנים חלפו מאז שהחלפתי את ישראל בארה"ב כמקום מגורי הקבוע. שמונה שנים, מינוס מעידה קלה עליה כתבתי בעבר, שאני חי במציאות אחרת מזו שנולדתי אליה. החיים בישראל הכתיבו לי תפיסת מציאות מסוימת שמעולם לא חשבתי לערער עליה וממנה השתחררתי אט אט במהלך חיי החדשים בארה"ב. פעם חשבתי שדברים שנראו לי מובנים מאליהם השתנו ורק כשעזבתי את ישראל יכולתי לראותם כפי שהיו באמת. עכשיו אני חושב שהדברים שנראו לי מובנים מאליהם בישראל לא השתנו כלל – מה שהשתנתה היא רק התפיסה שלי אותם, וזאת הודות לפרספקטיבה החדשה שניתנה לי – פועל יוצא של חיים במדינה אחרת. כשאדם מהלך על האדמה אין לו יכולת לראות את כדור הארץ בשלמותו. לכן התפיסה שאנו חיים על כדור הייתה בתחילה נחלתם הבלעדית של אלו שהשכילו להסיק כך על סמך תצפיות עקיפות של גרמי שמיים. אילו היה יכול כל אדם להתרחק מכדור הארץ כמה מאות מיילים, לא היה כל ספק שהעולם עגול. ניסיוני הביא אותי למסקנה שבניגוד להגיון המקובל, יש מקרים בהם הדרך הטובה ביותר להכיר משהו, היא להיות רחוק ממנו – ולעיתים הקרבה הבלעדית למשהו מסמאת את עיני המתבונן לאמת.

מורפיאוס מדבר על המיינד שמסרב לתת למציאות הישנה למות גם לאחר שזו הוכחה כאשליה. אני רואה את זה מדי פעם בשיחות ובקשרים עם אנשים מישראל. אני נתקל פעם אחר פעם באנשים השבויים כל כך חזק בתפיסת המציאות הישראלית עד שהם נלחמים בעוינות ובכל הכוח כדי לשמר אותה ולדבוק בה, גם אם היא פוגעת ורעה אליהם. אנשים המסרבים בתקיפות אפילו לדמיין שאפשר אחרת ורואים במי שמטיף שאפשר אחרת כאויב יש להדוף ולהוקיע. ישראלים רבים מדי לוקים בקיבעון פטליסטי שאינו מאפשר להם לנער מעליהם את המציאות ואף לא לדמיין אפשרויות אחרות. אנשים אלו נעולים במעגל אכזר של מציאות קשה המלווה בידיעה אבסולוטית שאי אפשר אחרת ועל כן, לא עושים דבר כי הרי אין מה לעשות בנידון.

אני מודה שגם לי לא היה קל להתנער מקונספציות ישראליות שנכפו עלי רק משום שנולדתי בישראל. בארה"ב מדי פעם אדם שאתה לא מכיר יגיד לך שלום ברחוב. לא, הוא לא משוגע, והוא גם לא אנס או רוצח, הוא פשוט אדם שנתיב הליכתו מתקרב לזה שלך והתעלמות ממך תיחשב בעיניו כחוסר נימוס. ?Hi, how are you doing הוא יאמר לך לפני שימשיך בדרכו. הפניות האלו של זרים ברחוב האמריקאי הטרידו אותי מאד בפעמים הראשונות כשנתקלתי בהן. הישראלי שבי אמר לעצמו "מה הוא רוצה ממני? מי זה בכלל? אני מכיר אותו?". האמריקאי הקטן שצמח בי לימד אותי להירגע ברבות השנים ולהבין שכך זה פה ושמדובר באדיבות גרידא ולא בניסיון לרצח. בחודשים הראשונים לעבודתי פה הייתי נכנס מדי פעם למתח נפשי מספר ימים לפני המשכורת. ישלמו או לא ישלמו הייתי שואל את עצמי. אם יום התשלום הוא שבת, המשכורת תידחה? מה יהיה? ופעם אחר פעם התחזיות השחורות שלי התבדו. המשכורת נכנסה בדיוק ביום בו היא הייתה אמורה להיכנס, וכשיום התשלום נפל על יום שבת או ראשון במקרה, היא הוקדמה במספר ימים כדי שלא תגיע חס ושלום לאחר מועד המשכורת. שמונה שנים שאני עובד פה ואני לא זוכר משכורת שלא הגיעה בדיוק ביום בו היא היתה אמורה להגיע.

בחודשים הראשונים שלי בארה"ב כשהייתי אמור ללכת למשרדי ממשלה או סתם "לסידורים" הייתי לעיתית נכנס למתח נפשי שעוצב במהלך שנים רבות של התניה ארץ ישראלית. סך אלפי מקרים קטנים של "תלך-תבוא", "לך שלם בבנק הדואר ותחזור", "אי אפשר", "לא יודע", "לא מאשרים ואי אפשר להגיד למה" ודברים דומים. הייתי מיקרו-מתייסר בארץ מהידיעה שלא תהיה חניה בשום מקום, שתמיד אהיה בלחץ כי שעות הפתיחה רנדומאליות וקצרות, ושאפסיד יום עבודה כי אין אפשרות לטיפול בטלפון, צריך לבוא במיוחד ולהמתין עם עוד מאות אנשים מתוסכלים לתור ואף אחד לא יודע למה הפקיד לא מקבל או למה שישה פקידים מטפלים בניירת או מדברים בטלפון כשיש מאה אנשים בתור ורק אחד מהם מקבל קהל. אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון? את כל המטען הנפשי הזה לקחתי איתי לארה"ב ולקח לי זמן להשתחרר ממנו. השתחררתי ממנו כי הניסיון לימד אותי שבארה"ב ללכת "לשנות כתובת בתעודת זהות" הוא עניין פעוט שאפשר לבצע באינטרנט ושאין מקום אליו אצטרך להגיע לשירות שאין לו חניה צמודה, ושלוקח הפסקת צהריים בין 11:30 ל 3:30 בימים ב', ג', ה'. ועובד רק עד 12:30 בימים א', ד', ו'.

בארץ, כניסה לתור שאינו מבוסס על שיטת פתקי מספר-תור הנאכפת ע"י יחידה ללוחמה בטרור היה אצלי טריגר להתקף אולקוס. ידעתי שיהיה מאבק. ידעתי שתהיה מחלוקת, ידעתי שאצטרך להגן את זכותי במרפקים אחרת "ייקחו לי". אני לא יכול לומר לכם עד כמה משחרת הייתה החוויה של לעמוד בארה"ב בתור למזון מהיר בשכונת מצוקה שחורה שנקלעתי אליה פעם ולראות חברי כנופיות צעירים עם מצנפות עומדים כמו חיילים בתור אחד אחרי השני ואיש לא יחשוב אפילו להתגנב לקופות, לעקוף, או להגיד "שהוא היה כאו קודם". תארו לכם איזו הקלה היינו חווים אילו רק היינו יכולים לעמוד בתור בישראל מבלי להפעיל את האזור הרדום ההוא במח שנשאר לנו מימי הנבוטים טרום עידן הקרח – אותו אינסטינקט שאומר לנו להיות מוכנים להגן על הטריטוריה שלנו בקרב לחיים או למוות.

בתור ישראלי היה לי ברור שמדינה נוגסת בשישים אחוז מהכנסתי. היה ברור לי שעל כל מוצר צריך להוסיף שבעה עשר אחוזים כמע"מ וזה כאב לכיס שלי בדיוק כמו חלקו הלא מע"מי של המחיר. היה לי מובן מאליו שקניית מכונית חדשה הוא אתגר פיננסי המצריך מאה אלף ש"ח במזומן "והשאר בתשלומים נוחים" והיה ברור לי שזה מובן מאליו שמכונית שנמכרת בארה"ב ב-13,000 דולר ומשווקת לבני נוער בלבד כמו הונדה סיוויק למשל, תשווק בישראל כמכונית "משפחתית" או מכונית "מנהלים" ותעלה 35,000 דולר בקונפיגורציה הנחותה ביותר שלה שלא משווקת במערב מטעמי בושה וכלימה. היה ברור לי שמחיר ליטר בנזין בישראל עולה פי שלוש ממחיר ליטר בנזין בארה"ב (במחירי שנת 1999, "רק" פי שניים במחירי 2007). היה ברור לי שמוצרי אלקטרוניקה עולים הרבה יותר מאשר ההפרש הנובע ממחירי היבוא. מעולם לא עצרתי לרגע לשאול מדוע כך הם פני הדברים.

היה ברור לי שטסט לרכב עושים כל שנה וזה עולה אלף שקלים וכולל הפסד יום עבודה. היה ברור לי שרישיון מחדשים כל חמש שנים שוב במחיר מאות שקלים והיה לי ברור שטלפון סלולארי עולה 3,000 ש"ח (בתשלומים) והחשבון משתנה כל חודש על פי הדיבור כאשר משלמים בנפרד על כל דקה, במקום תשלום קבוע על מספר ידוע של דקות בתכנית. היה ברור לי שצריך לשלם אגרה מעיקה על הזכות להחזיק "במקלט טלביזיה" על ממנת לממן את ערוץ "כאן נסתיימו שידורינו" הכושל. היה ברור לי שמי שאין לו רכב נשאר בבית בשבת כי אין תחבורה ציבורית או משלם מאות שקלים לנהג צמוד בטקסי ספיישל והיה לי ברור שהמדינה נסגרת ביום שישי בצהריים עד מוצאי שבת ואם לא הספקת לקנות משהו, תסתפק בממתקים בפיצוציה.

היה לי ברור שחבילות שנשלחות אלי בדואר עוצרות בסניף הרחוק ממקום מגורי למרות ציון כתובתי המדויקת עליהן והידיעה הברורה שהדוור יודע למצוא את דלת ביתי. היה ברור שזוהי האחריות שלי להגיע לסניף הדואר לקחת אותן. חיפוש חניה, אבדן זמן וכסף היה דבר שברור היה שצריך לבוא ממני ועל חשבוני. היה לי מובן מאליו שרוב הסיכויים שדירה להשכרה בישראל היא נכס מט לנפול של מוישה זוכמיר מבת ים שמשמשת גם כמחסן ושאאלץ להתחייב בחוזה לשמור על חיי הרהיטים הישנים של סבתא מתקופת הטורקים וגם לשלם על תיקונם אם חס ושלום יתפרקו לאחר שהגיעו לגיל 200. כמו כן, היה לי ברור שאת מיסי העירייה שהם למעשה מס רכוש, אני צריך לשלם מכיסי כשוכר, במקום בעל הבית, ולמרות העובדה שבעל הבית מרוויח שכ"ד פטור ממס מנכסו בשעה שאני חסר כל נכסים ונתון לגחמותיו.

היה ברור לי שכל פינת טבע בישראל שייכת לערס עם סנדלים, משקפי שמש וקופה ושאאלץ לשחד אותו בעשרות שקלים בתמורה לפיסת נייר שאומרת "לא אחראים על כלום" שמאשרת את כניסתי לאוצרות הטבע של המדינה שלוקחת שישים אחוז משכרי (רכושי הפרטי, במילים אחרות) והיה ברור לגמרי שיש אוכלוסיות בישראל שחלק מהחובות לא חל עליהן בגלל שהן דתיות. מניסיון ידעתי שבניית עסק קטן בישראל הוא סיוט בירוקרטי הכולל שלושה משרדי ממשלה ודרישות מגוחכות לתשלום מקדמות על חשבון רווחים מעסקאות שטרם ביצעת ואם אין ביכולתך לשלם – מחלקת הגביה תשמח לשלוח נציג "לחצרך". את הכל קיבלתי כמובן מאליו ולא התעמקתי מעולם כדי להבין את עצמת הפאסיביות החולנית בקנה מדה לאומי העומדת מאחורי הקבלה של דברים אלו כמובנים מאליהם.

ואז הגעתי לארה"ב וראיתי שאפשר אחרת. המתח נעלם לאחר מספר חודשים, האולקוס הפסיק להציק לי והפכתי לאדם רגוע יותר. הייתי משייט בכבישי צפון קליפורניה, עוצר בפינות חמד מבלי לשחד איש, מבלי לשמוע ולו צופר אחד, מבלי לצעוק על איש ומבלי שאיש יחתוך אותי ויפטיר איזו קללה בכיווני. הייתי הולך "לסידורים" בלי כל חשש ובלי מתח שנבנה עוד מליל אמש בציפייה לגישה תוקפנית של No Can Do הנפוצה כל כך בארץ בשירות לקוחות. הייתי מחייך כשהייתי נזכר איך נציג בזק ניתק את הטלפון בפרצופי יום אחד וזעק בחדר: "שאף אחד לא יענה לאשכנזי המנייק הזה יותר". הייתי רגוע והדבר היחיד שהטריד את מנוחתי הוא חיפוש הסיבה מדוע אי אפשר לעשות כך בארץ. הרי לא מדובר בכסף כמו בשינוי גישה. מדוע כישראלים אנו מתעקשים לעשות קשה אחד לשני כאשר אפשר פשוט, נו טוב, לא לעשות קשה אחד לשני. מדוע אנו נכנסים לקרב בכביש, בעמידה בתור. מדוע בתור נותני שירות אנו מתייחסים אל מי שאנו אמורים לשרת כאל אויב ומדוע ונתינת שירות מסור היא השפלה נפשית עבורנו? מדוע אנו מהנהנים בפטליזם עלוב נפש "כן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וישראל היא מדינת המוגבלויות הבלתי אפשרויות" מבלי לחשוב מדוע? מדוע אנו מקבלים את האקסיומה הזו כחוק טבע שאי אפשר לשנות? הרי נוגשי הבירוקרטיה הם ישראלים בדיוק כמונו – מי שנותן שירות מחורבן, שונא ומשתין-בפרצוף לאדם אחר הרי בעצמו צריך לקבל שירות מאחר מתישהו, לא? – למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

מעולם לא הצלחתי לקבל תשובה מדוע עם שחי כבר קרוב לשישים שנה במדינה משלו והגיע לכך כך הרבה הישגים יחסיים מעודד התנהגות של "אדם לאדם כלב". מדוע שולט בארץ סגנון חיים הדוגל במוטו "אם אני לא אתנפל ואקח עכשיו לא יישאר לי" שישים שנה לאחר השואה, החוסר והמוות. האם יכול להיות באמת שבחדרי חדרים, אנו יודעים שזמננו מוגבל ושאין עתיד? האם הצליחה מלחמת העולם השנייה לעורר מחלת נפש ברמת עם ומדינה בבני העם היהודי? האם כך זה היה תמיד בין יהודי ליהודי בארץ ישראל טרום המלחמה?

זה לא סוד שאני בקשרים עם הארץ. יש לי משפחה בארץ. קרובים, חברים ואני מתעניין בגורלה אולי אפילו יותר ממה שהתעניינתי כשגרתי בה. אני קורא עיתונים, מקשיב לחדשות ופעיל בפורומים ישראליים באתרים כמו תפוז וגם YNET. אחד הפורומים בהם הייתי פעיל במיוחד הוא "מחפשי עבודה" פורום המוקדש למפגש מובטלים ישראלים. הנושא קרוב לליבי המיוחד, שכן במשך קרוב לחצי שנה הייתי מובטל בארץ לאחר שניסיתי לשוב לישראל וחזרתי לארה"ב עם הזנב בין הרגליים לאחר שלא הצלחתי למצוא עבודה במקצועי. כפי שכתבתי בפוסט הראשון בבלוג, "עברנו את פרעה אבל נפלנו אצל סיגי", מצאתי עבודה בארה"ב לאחר שלושה שבועות בלבד מיום חזרתי. אבל לא שכחתי לרגע את המציאות הקשה ממנה שבתי.

יש נושא אחד שקרוב לליבי במיוחד. בישראל מתרחשת בשנים האחרונות שואה תעסוקתית, בלי שום מרכאות למילה שואה. כ-45% אחוזים מהישראלים בגילאי עבודה עובדים בעבודות בשכר מינימום ומטה (מספר שעות בשכר מינימום שאינן מסתכמות בשכר המינימום החודשי), אקדמאים טריים אינם מסוגלים למצוא עבודות במקצועם ומעסיקים טורפניים מעבירים מועמדים לעבודה בסוללות של מבחני מיון תוקפניים שאין להם אח ורע בעולם - מבחנים בהם נבדקים מועמדים לעבודה במיקרוסקופ חודרני ע"י פסיכולוגים, מתבקשים לצייר עצים, משוסים אחד בשני ככלבי פיטבול בסימולציות ודינאמיקות קבוצתיות משפילות, עוברים משחקי קוביות וכ-80% מכל מחזור מיון מקבל ציון נכשל, מה שמונע מהם לגשת שוב למבחנים למשך שנתיים וכתוצאה מתייג אותם כבלתי ראויים להעסקה במשך שנתיים בכל ארגון העובד עם מכון המיון המכשיל. הסיבה לכישלון, כמיטב המסורת הישראלית היא סוד כמוס שלא נחלק עם המועמד הכושל. כדי לדעת מדוע נכשלת עליך לקבוע סדרת מפגשי יעוץ ולהיפרד מסכום כסף מכובד, פרקטיקה הזורה מלח על פצעי המובטל הדחוי ופוגעת בכיסו המדולל בכל מקרה.

ניצול הוא פועל יוצא של ביקוש העבודה. אנשים מעל גיל 35, נשואים והורים לילדים קטנים נחשבים היום "זקנים מדי" או "לא דינאמיים מספיק" עבור מקומות עבודה רבים ואינם מסוגלים למצוא משרה הולמת. חקירות גיל ומספר ילדים הפכו לשאלה הראשונה אותה נשאל מועמד לעבודה. במקרים רבים נטרק הטלפון בפרצופן של אמהות לילדים צעירים או אנשים מקצועיים ובעלי ניסיון רלוונטי שעברו גיל מסויים. ניצול צעירים חסרי משפחה הפך לדבר מבוקש בקרב מעסיקים רבים ובגלל המצב הכלכלי הקשה, יש קופצים רבים מדי על כל משרה פנויה. מה שמאפשר למעסיקים להתייחס למובטל כאל משאב זול שיקבל בחוסר ברירה כל תנאי וגחמה של המעסיק. אקדמאים ובעלי מקצוע שהתפרנסו בכבוד במשך שנים, מוצאים עצמם מורדים עם המים בבית השימוש של שוק התעסוקה הישראלי והופכים לעובדי קבלן המגרדים את המינימום בעבודות שבהחלט לא מכבדות את בעליהן. אלו מהם שאינם רוצים או אינם מסוגלים לנקות או לעמוד 9 שעות ביום בכניסה לסופרמרקט ולחטט בתיקים, חיים מספר חודשים על דמי אבטלה ונרקבים לאיטם בבית כשאלו אוזלים.

מספיקות כמה דקות של דפדוף בדפי פורום מחפשי העבודה של YNET כדי להבין את עומקה של מסכת היסויים אותם נאלצים לעבור מובטלים בישראל של 2007. השפלה, ייאוש, זלזול, וגישת "אנו עושים לך טובה" מצד המעסיקים עושים שמות בנפשם על אנשים שכל רצונם הוא לעבוד לפרנסתם ונאלצים לעבור קשיים בלתי נתפסים בעוד חשבון הבנק שלהם הולך ומידלדל לקראת קריסה בלתי נמנעת. אפשר לקרוא שם על הזלזול המוחלט של מעסיקים במובטלים – אפשר לקרוא על אנשים שהתבקשו להגיע לראיונות במרחק שעות נסיעה באוטובוס מביתם רק כדי לעבור "וידוא פרטים" (קוראים לך חיים, נכון?) מול מזכירה בת 21 וחסרת כל סמכות לפני ששוחררו לבתיהם – ניתן לעבור על סיפוריהם של אנשים שנקראו לראיונות פעם אחר פעם כדי לדבר עם אדם אחר בכל שלב, במקום לערוך להם יום ראיונות מרוכז. אפשר לקרוא את תלאותיהם של אנשים שלא מסוגלים לעבור את מבחני האסרטיביות המשפילים של הדינאמיקה הקבוצתית, שתויגו כבלתי ראויים להעסקה לשנתיים לפחות ע"י מכוני המיון כגון או שנשלחו לבתיהם לאחר שסירבו לענות על שאלות חודרניות של פסיכולוג במיונים לעבודה. אפשר לשמוע על אנשים שאמרו להם בראיון טלפוני "מצטערים, אנו מחפשים מישהו צעיר יותר למשרה" למרות שדבר זה נוגד את החוק בישראל. מצד שני אפשר לקרוא גם את סיפורי הזוועה של שירות התעסוקה הישראלי, גוף ששמו הוא אוקסימורון ועצם קיומו במתכונתו הנוכחית היא עלבון לאינטליגנציה.

בישראל הולך ונוצר מעמד חדש של תתי אדם העובדים עבור חברות כח אדם קבלניות. אנשים ללא זכויות, ללא קביעות אשר משלמים חצי ממשכורתם לסרסור עבודה טורפני שיפטר אותם לפני הזמן הקבוע בחוק למתן זכויות. בישראל גדל מעמד של עניים-עובדים חסרי זכויות, נטולי פנסיה העובדים במה שידוע כ Dead End Job – עבודה ממנה אי אפשר להתפתח, אי אפשר להתקדם ואי אפשר לשפר את תנאיה. אין להם פה. אין להם נציגות ואיש נלחם עבורם בכנסת ישראל. התוצאה, בעלי ההון השולטים בחברות כח האדם הטורפניות משגשגים.

קשה לי לראות את זה ולשתוק. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי. אני כבר לא חי בישראל, לא נתון לחוקיה ולא משלם את מיסיה. אני עובד בחברה מצוינת, מרוויח משכורת של 140,000 דולר לשנה עליהם אני משלם כ-35 אחוזים מס מלבד. כשבאתי לראיון העבודה, לא נדרשתי לדבר עם פסיכיאטר, לא נדרשתי לשחק בקובייה או לצייר עצים. לא נדרשתי להתקוטט עם עוד עשרה מועמדים בדינאמיקה קבוצתית משפילה ושום "פאקאצה" בת 20 שחושבת שהיא עדיין מאבחנת בבקו"ם ואני מלש"ב בן 16 לא שאלה אותי מהם התחביבים שלי ומהן חמשת התכונות הרעות שלי. כל מה שעניין את המעסיק שלי הוא מה שאני קורא לו "נקודות הבדיקה להעסקה": ראיון היכרות – השכלה – ניסיון – מבחן מקצועי רלוונטי – המלצות. על סמך דברים אלו בלבד התקבלתי לעבודה בארה"ב, על בסיס דברים אלו קיבלתי אנשים לעבודה ומעולם לא חשבתי לשאול מועמד לגילו או בני כמה ילדיו שלא לדבר על לשלוח מישהו לאבחון פסיכולוגי, למכון גרפולוגי, לדינמיקה קבוצתית או למבחני קוביות משפילים. אם הייתי שואל מועמד לעבודה בארה"ב לגילו הייתי חושף עצמי לתביעה משפטית והחוק היה נוגס בי בכל הכוח ועם כל השיניים. נשגבת מבינתי הסיבה מדוע פרובינציית ישראל שמחקה או מתיימרת לחקות את אחותה הגדולה ארה"ב כמעט בכל דבר מחקה אותה רק ברע ולא בטוב. האם ישראלים זה סוג אחר של חומר אנושי? האם אנו באמת זקוקים למיון אלים וקפדני יותר ממה שזקוק לו אמריקאי לפני שמקבלים מאיתנו לעבודה? האם ישראלי הוא סחורה פגומה כברירת מחדל? האם באמת צריך מיון פסיכולוגי לפני שעובדים בקבלת קהל? האם באמת צריך דינאמיקה קבוצתית במשרות של פיתוח תוכנה?

אז לכאורה לא צריך להיות אכפת לי יותר. אבל כן אכפת לי ופה נכנס לסיפור אותו משל על המיינד שמסרב להשתחרר. לא המיינד שלי. שלי כבר משוחרר - המיינד של אלו שלא שפר עליהם גורלם והם כלואים במדינת ישראל, בלי יכולת לקום וללכת, בלי דרכון זר, ובלי יכולת לדמיין אפילו שאפשר אחרת. אותם אנשים שתוקפים אותי על רצוני לשנות את ישראל. כשאני מציין את חולשותיה של ישראל בתחומים מסוימים לעומת מדינות אחרות, אני נקרא "בוגד/יורד" – כשאני מספר לאנשים שאפשר אחרת ולמובטלים מתייחסים בכבוד במדינות אחרות אני נתקל באנשים שבאמת ובתמים לא מאמינים לי. יש למשל אנשים בישראל שלא מאמינים שאין דבר כזה “דינאמיקה קבוצתית" בארה"ב. אנשים שלא מאמינים שלא צריך לצייר עצים כדי לקבל תו תקן "שפוי" וכך להתקבל לעבודה במדינות אחרות.

יש אנשים שלא מאמינים שמיונים לא כוללים שיחות חודרניות עם פסיכולוג, ויש אנשים שלא מאמינים לי שיש חברות שיטיסו מועמדים על חשבונן לראיונות (כפי שעשו לי מספר פעמים). מובטלים בישראל לפעמים כל כך שבויים במציאות שלהם עד שהם לא מסוגלים להאמין שאפשר אגרת ותוקפים את השליח. הם מעדיפים להיכנס לעימות מאשר לתת למיינד שלהם להשתחרר מהמציאות שלהם. הם לא רוצים להאמין. נח להם מסיבה שלא ברורה לי להאמין שאי אפשר אחרת. הם שבויים בקונספציה המזויפת שהכתיבו להם בעלי הון ומעסיקים. "ככה זה בישראל" הייתי שומע שוב ושוב. אף אחד לא יודע למה זה "ככה בישראל". הם רק יודעים שזה "ככה". איש מהם לא חושב על לשנות.

כפי שעשיתי בעבר חילקתי את הישראלים המובטלים שפגשתי בפורום למספר קטגוריות על פי תגובותיהם:

המזדהה/מקנא: מיעוט קטן. אלו שבחרו להאמין לי ולרגע יכלו לדמיין איך אפשר להתקבל לעבודה בישראל על סמך ראיון אישי להיכרות, השכלה, ממליצים, ידע, ומבחן מקצועי רלוונטי. אנשים שברגע של צלילות מחשבה חשבו לעצמם: "רגע, אני לא משוגע. למה אני צריך לקבל חותמת של פסיכולוג כדי לקבל עבודה בישראל? למה כדי להביא לחם הביתה אני צריך ללכת לקורס יקר כדי ללמוד איך לצייר עץ כדי בצורה שתראה יציבות נפשית?". מדובר באנשים שרוצים לראות שינוי אבל לא יודעים בדיוק כיצד להביא אותו. הם יודעים שמשהו לא בסדר וזה הצעד החשוב ביותר בדרך לתיקון. הם כל כך הרבה יותר טובים ופתוחים משאר הטיפוסים. לא מגיע להם להיות מובטלים.

המפקפק/לועג: הוא לא מאמין שאפשר אחרת והוא יקיז את דמו בהבאת "הוכחות" שיש גם מכוני מיון לעובדים בחו"ל שעושים בדיוק מה שעושים אלו בישראל. במקרים מסויימים מדובר בנציגים של לובי מכוני המיון שמתחזים למובטלים בפורום. הוא ישתמש בעובדות מפוברקות או מסולפות כהצדקה לאלו השולחים מפתחי תוכנה בישראל לשיחה עם פסיכולוג ונציגי שירות לקוחות לדינאמיקה קבוצתית משפילה. הוא יתעקש שציור עצים חשוב מאד לבחינת אישיותו של המועמד ושמי שלא עבר פסיכולוג בהצלחה כנראה לא ראוי להעסקה ובכלל, השיטה הזו של מיונים נהוגה בצבא הגנה לישראל וכולנו יודעים עד כמה בלתי מנוצח הוא. הוא לא יאמין לי כשאני אומר שהתייחסו אלי בכבוד כמועמד לעבודה בארה"ב. "זה הכל סיפורים מצוצים מהאצבע" הוא יאמר. הוא מגחך כשאני מספר שהטיסו אותי פעם מקליפורניה לשיקגו במחלקה ראשונה לראיון עבודה ושיכנו אותי במלון יוקרתי. "מאיפה לקחת את התמונות של המלון שהבאת? מהאתר של המלון? חחח" הוא יצחק. "למה שמישהו ישקיע 800 דולרים בהבאת מועמד לעבודה לראיון? מה יוצא להם מזה?"

העוין: הסוג הגרוע של המובטלים בפורום. אלו שהייאוש או הקנאה אוחזים בהם בצורה כזו עד שכל ביקורת על השיטה הנהוגה בישראל היא בגדר התקפה על העם היהודי וזכותו להתקיים. "יוספוס רק מדבר. קל לדבר מאמריקה", "אתה מתוסכל ובעצם כישלון ולכן מתרברב פה בפורום", "לך, לא צריך נפולת של נמושות בארץ", "טוב שעזבת, נסתדר בלעדיך" ועוד פניני לשון ועוינות. "העוין" בדרך כלל גם חולק מאפיינם דומים עם "המפקפק/לועג".

לפני שהתייאשתי והפסקתי את פעילותי בפורום מחפשי העבודה ניסיתי להתבטא בקביעות כנגד מכוני המיון בישראל, חברות כח האדם הקבלניות והגישה הכללית העוינת והמבזה למובטלים בישראל. כתבתי בקביעות בפורום, סיפרתי על תהליכי קבלה לעבודה בארה"ב וכמה שונה השיטה פה מזו שנהוגה בארץ, סיפרתי על יחס שונה למועמדים לעבודה, סיפרתי על ניסיוני האישי החיובי בכל הקשור לחיפוש עבודה בארה"ב ועל ההבדלים בין שתי המדינות. ניסיתי לעודד אנשים לפעול – להפסיק לשתף פעולה עם מכוני המיון – להפסיק ללכת מיוזמתם לפסיכולוגים החודרניים, למבדקים המשפילים, לדינאמיקות הקבוצתיות הנוראות בהן מתחרים אנשים זה בזה מי יותר אסרטיבי ומי יזכה ברישום חיובי של איזו ילדה בת 20 שעברה קורס אבחון ושרתה בבקו"ם. ניסיתי להסביר לאנשים שאפשר אחרת, זה קיים במקומות אחרים בעולם. מקומות שחוקי הפיזיקה בהם זהים לישראל, ה-DNA האנושי זהה לזה שבישראל - שאפשר אחרת. כל מה שצריך הוא אמונה ונחישות. כמו מה שאמר מורפיאוס לניאו בתחילת אימוני הקרב שלו: "אל תחשוב שאתה יכול, דע שאתה יכול". עשיתי ימים כלילות ועיצבתי כרזות כנגד מכוני המיון, בעד יחס אנושי למובטלים – ניסיתי לעורר משהו באנשים שמקובעים במציאות עליה הם לא מעיזים לערער.

להנאתכם, מספר כרזות שעיצבתי בנושאי זכויות מחפשי עבודה בישראל וכתגובה לקמפיינים שיקריים של משרד הקליטה הקורא לישראלים החיים בחו"ל לחזור לארץ כדי ליהנות "משפע" אפשרויות הקריירה העומדות לרשותם:

ניתן ללחוץ על כל כרזה לקבלת גרסה מוגדלת.





















ומה אתם חושבים שקיבלתי בחזרה על המאמץ? מנה גדושה של בוז, שנאה, שטנה והתקפות אישיות. אז הפסקתי. כנראה שאוהבים לסבול בישראל, אין לי הסבר אחר לדבקותם העיקשת בכל מחיר של ישראלים מסוימים במציאות שעוינת אותם. אולי זהו בעצם תירוץ לא לעשות כלום ולחכות למשיח, אולי ממנו תבוא הישועה. אני מאד מקווה שזו תבוא דווקא מהאזרחים - כל צורה אחרת תגרור זמני המתנה בלתי סבירים.

קפואים בין השניות

מדי פעם כשנחה עלי המוזה, בדרך כלל תוך כדי נהיגה הביתה מהעבודה, אני נזכר בימים הארוכים של החופש הגדול כשהייתי זאטוט צעיר וחסר דאגות שלא חייב כסף לאיש. מעולם לא היתה בליבי חיבה מיותרת לבית הספר ומדי שנה שמחתי מחדש על ההזדמנות להעביר חודשיים ארוכים בלשכוח מהיכן באתי ולאן בחוסר ברירה אלך שוב בוא ספטמבר. לא הייתי מאותם ילדים שמבלים את החופש הגדול בים או במגרשי המשחקים. את החלק הארי של עשרים וארבע השעות היומיות שעמדו לרשותי בחרתי בדרך כלל לבלות אל מול מרקע הטלויזיה, בולע בשקיקה את התכנים הלעוסים למחצה שאספה עבורי נבחרת של חברי הסתדרות שעבדה עבור אותו אפיק מונופוליסטי אותו כיניתי בחיבה "ערוץ כאן נסתיימו שידורינו".

בימים ההם של לפני ריבוי הערוצים, האינטרנט בפס רחב וגוגל לעסנו ובלענו את התכנים שבחרו להראות לנו בטלויזיה ללא היסוס וביראת כבוד מסויימת. אתם זוכרים מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתם את המושג "עונה" בכל הקשור לסדרות טלויזיה? אני חושב שלא הייתי מודע לקיום הקונספט לפני שנות ה-90. החברים ברשות השידור קנו בלוקים אקראיים של פרקים של כל מני סדרות, לעסו אותם ללוח שידורים חסר עמוד שדרה, הקרינו אותם לפעמים ללא התחשבות בסדר כרונולוגי, וכשנגמר הכסף כתבו ללא בושה "פרק אחרון" בכתוביות הסיום והשאירו אותנו בתחושת החמצה. ומה עשינו אנו? האמנו לכל מילה שיצאה מהקופסא עם השפלוץ הזה שאף פעם לא עובד כמו שצריך - אנטנה.

לא הכל היה חמוץ ומאכזב ברטרוספקט. היו גם פנינים. אחת מהן היתה סדרת האנימציה המעולה "היה היה" שזכורה לי לטוב. Il était une fois... l'homme ("היה היה – האדם" בתרגום מצרפתית) היתה למעשה העונה הראשונה של סדרת אנימציה בת שש עונות ללימוד הסטוריה ומדע לילדים שהופקה החל מ-1978 ע"י חברת "פרוסידיס" של היוצר אלברט ברייה. נוסחת ההצלחה שלה היתה שילוב ייחודי בין תוכן אינטיליגנטי המועבר בהומור, ציני לעיתים, לבין דיוק הסטורי שלא מתיימר לייפות או לצנזר את הרע, הנוגה והאפל שבהסטוריה האנושית. הדיבוב העברי שנעשה בארץ לסדרה היה מהמשובחים שנעשו אי פעם לסדרה זרה והעונה השלישית בסדרה, "היה היה – החיים", שעסקה בלימוד גוף האדם שודרה אף היא בישראל ונקראה "החיים". עשרים וששה פרקי העונה הראשונה הוקרנו מדי חופש גדול במשך שנים ומעולם לא עייפתי מלצפות בשעון הקטן ההוא בפינת המסך עם העיניים הגדולות שהציג את השנה המדוברת. לא עושים סדרות כאלו היום. לא תפגשו הומור כזה בקריצה וחיוך בתכנים לילדים, כמו אותה האשה שקמה מהמיטה כדי לומר שלום לאורח ולרגע אפשר לראות זוג דדיים נאים לפני שהיא שמה לב שהיא עירומה ומכסה אותם בבהלה. די להיזכר בנעימת הפתיחה של הסדרה - טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהן סבסטיאן באך כדי להיאנח ולהסכים שכך כבר לא עושים אותן היום.

כשאני בוחן את כל מה שאהבתי בטלויזיה באותם ימים אני חייב להודות שהיתה מלכה בלתי מעורערת ללוח השידורים של ימי החופש הגדול – "מנהרת הזמן" - סדרת סיפורי הרפתקאותיהם של שני מדענים אמריקנים, דאג פיליפס וטוני ניומן שנעו קדימה ואחורה על ציר הזמן בין תקופות שונות בהסטוריה ובעתיד באמצעות מתקן סודי תת קרקעי שנבנה במסגרת פרוייקט סודי של ממשלת ארה"ב לבניית מכונת זמן. בפרק הראשון אנו למדים שהמיזם השאפתני הזה, המכונה בשם הקוד "פרוייקט טיק טוק" נמצא בימיו האחרונים לאחר ששאב תקציבים העולים על אלו של תכנית החלל וכל זאת ללא תוצאה ממשית. סנטור חמור סבר נשלח מוושינגטון על מנת להעריך את חשיבותו של הפרוייקט לפני הפסקת תיקצובו. פיסיקאי צעיר בשם ד"ר טוני ניומן מחליט להציל את המצב ונכנס בעצמו בניגוד לנהלים לפי המנהרה שבלב מכונת הזמן. הוא מוצא עצמו בשנת 1912, על הטיטאניק במסעה הטראגי מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק כאשר עמיתיו המבוהלים בזמן הנוכחי עוקבים אחר נסיונותיו הנואשים להזהיר את קברניט הספינה מהאסון הידוע. כשנכשל ד"ר ניומן ונכלא כנוסע סמוי נשלח עמיתו מההווה, ד"ר דאגלאס פיליפס כדי לסייע בידו בעזרת "הוכחות". בסופו של דבר נכשלים השניים להזהיר את קברניט הספינה ורק בזמן טביעתה מצליח צוות מנהרת הזמן לחלצם משם – אך לא בחזרה הביתה. תקלות במנגנוני מכונת הזמן אינם מאפשרים קביעה מדוייקת של מועד ומיקום חזרתם וכך נגזר עליהם לנדוד מזמן לזמן ללא אפשרות לשוב לזמנם המקורי. בסופו של הפרק הראשון משתכנע הסנטור מתצוגת התכלית הלא מתוכננת של מכונת הזמן והפרוייקט ניצל מסגירה.

פרקי הסדרה שצולמה ב-1966 היו הראשונים בטלוויזיה שעסקו במסע בזמן כנושא מרכזי. הסדרה זכתה להצלחה מיידית והגיעה למקום הראשון בטבלאות הרייטינג של רשת ABC, אך אפילו זכייתה בפרס האמי בקטגוריית הצילום לא הבטיח את שרידתה. בצעד לא מוסבר של הנהלת ABC, בוטלה הסדרה לאחר עונה אחת בלבד, וזאת לאחר שכבר ניתן האישור העקרוני לצילום עונה שניה.

לא זכיתי לראות שידורים חוזרים של הסדרה מזה שנים רבות, אך מכל פרקי הסדרה זכורה לי במיוחד סצנה אחת מיוחדת במינה. סצנת "קפואים בין השניות". באחד מהפרקים הצליח צוות מנהרת הזמן להחזיר את טוני ודאג להווה, דבר שנוסה ללא הצלחה במשך זמן רב - אבל משהו עדיין לא היה כשורה. תקלה גרמה לכך שמכניקת הזמן עבדה בצורה שונה עבור הצוות ועבור טוני ודאג. כל שניה שעברה על טוני ודאג בהווה היתה אינפיטסמלית עבור הצוות. טוני ודאג הילכו בין אנשי הצוות הקפואים בין מליוניות השניה ללא יכולת לתקשר עמם ישירות. עבור אנשי הצוות, ביקורם של טוני ודאג בקרבם התרחש לזמן של מליונית השניה והם לא היו כלל מודעים לו. בסיום הביקור השאירו השניים פתק שהודיע על ביקורם – פתק שעבור מכותביו "הופיע" פתאום משום מקום וסיפר על עשרים דקות של ביקור שהתרחש ביחידת זמן כה קטנה עד שאינה ברת מדידה כלל.

אני זוכר שבתור ילד צעיר, מצא חן בעיני מאד הקונספט הזה של מכניקת זמן משתנה. אדם יכול לבלות חיים שלמים מול אנשים שחווים מליונית שניה במה שעבורו נדמה כשנה, בעוד שאדם אחר יכול להעביר חיים שלמים במיקרו שניה של אדם אחר שכלל לא יהיה מודע להם. מי מאיתנו לא השתעשע ולו פעם בחייו ברעיון של "הקפאת הזמן" עבור אחרים בשעה שהוא עצמו נמצא במכניקת זמן אחרת שממשיכה לזרום קדימה?

כשגדלתי הבנתי שהרעיון הזה של מכניקת זמן משתנה אינו חייב לנוע סביב אנשים בלבד והיחס בין תפיסות הזמן שלהם, הוא יכול לנוע גם סביב קונספטים אבסטרקטיים כמו הסטוריה. להסטוריה קצב אירועים משלה, דופק ונשימה ולא תמיד אנחנו בני האדם מסונכרנים עם מכניקת הזמן שלה. האם יכול להיות תרחיש בו ההסטוריה נעה קדימה במהירות יחסית לתפיסה האנושית את הזמן? האם אנו יכולים להיות "קפואים בין השניות" של ההסטוריה, לא מודעים כלל לתמורות זעירות במערכת המסועפת של גלגלי השיניים המיקרוסקופים שבה, עד שאחד מהם או שילוב של כמה מהם מביא אותנו באחת לסינכרון כואב של מכניקות זמן? מה קורה כאשר הסינכרון הזה מגיע מאוחר מדי?

ישות ההסטוריה שלא מוגבלת לקצב זרימת זמן אנושי, הרהרה בעזרת אינספור מקורותיה באפשרות של השמדת היהודים בשש עשרה השנים שעברו מאז שטח אדולף היטלר את משנתו בספר "מיין קאמפף". בששת השנים לאחר מינויו של היטלר לקאנצלר ההירהור הפך לחשד כבד שמזימה זו אכן תתממש ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כבר לא היה לה לישות ההסטוריה צורך בניתוח של אינספור פיסות מידע שאספה במנועה האדיר. היא ידעה בבירור מה עומד להתרחש והביאה את עצמה לסינכרון מוחלט עם מכניקת זמנם של בני האדם, אולם באיחור טראגי.

לפעמים אני מנסה לחשוב כיצד נראה הדבר מנקודת מבטם של יהודי אירופה בזמן שקדם למלחמת העולם השניה. במשך שש עשרה השנים מאז שהיטלר פסק מלהיות שיכור אלמוני במרתפי הבירה של מינכן, הם ידעו על קיומו ואת אשר בנפשו. כשנבחר לקאנצלר בשנת 1933 וסחף אחריו גרמניה גזענית ושונאת אדם שפניה למלחמה כשהיהודים במוקד חרונה – כולם ידעו ועדיין לא האמינו. הם ידעו על הטפותיו גם ב-1938 כשהחלו הפעולות האלימות הראשונות נגד יהודי גרמניה. בסופו של דבר כשמביטים בסוגיה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהיו ליהודים שנים על גבי שנים של זמן לברוח, לפעול, להציל את עצמם מהתופת הממשמשת ובאה – אך אלו שלא היו מסונכרנים על ההסטוריה העתידית, מיאנו להאמין ונשארו במקומותיהם.

גם כשהחלה מלחמת העולם השניה, היו ליהודים ברוב חלקי אירופה שנים כדי לחמוק מהגורל שחיכה להם, לשווא. עשרות אלפים בודדים השכילו לפרש את ההסטוריה של העתיד והצילו את עצמם ואת משפחותיהם. מליונים שלא ידעו או לא רצו לקרוא את מחשבותיה של ישות ההסטוריה נשארו במקומם ונספו. תרבות שלמה נשארה קפואה בין שניות ההסטוריה של טרום השמדתה מבלי שתהיה מודעת לכך. האקציה, הטרנספר, הרכבות, ההשמדה וההרג באו לרבים בהפתעה גמורה. זכורה לי עדותה של סבתי, ניצולת שואה ולוחמת פרטיזנים שתיארה בפשטות כיצד "יום אחד" נכנסו הנאצים לעיירה – ואני שאלתי את עצמי, כיצד תהליך של עשרים שנה כמעט שסופו נהיר לכל אדם בר דעת, יכול להתבטא כ-"הפתעה" שבאה יום אחד? ואז נזכרתי בפתק שהשאירו דאג וטוני לצוות מנהרת הזמן בביקורם בן עשרים הדקות שנמשך אך מליונית השניה. יהודי אירופה ברובם עבדו מול מכניקת זמן שונה מזו של ההסטוריה וסימניה הברורים. הם בחרו לחיות קפואים בין השניות שלה. כשסונכרנו מכניקות הזמן, זה היה מאוחר מדי – כשהצורר היה כבר ברחוב הראשי של השטעטל היהודי, מתדפק בדלת בצעקות ונדמה היה כי אך מליונית שניה עברה מאז שכתב היטלר את "מיין קאמפף" בכלאו בשנת 1923 ועד לתאי הגאזים של 1942.

כשאני חושב על אז אני חושב גם על היום ועל כך שאולי מכניקות הזמן שלנו כישראלים ושל ישות ההסטוריה פועלות שוב בנפרד. העולם עוסק במה שהוא עוסק מאז שחר ההסטוריה, בשינויים עצמיים, ואיני יכול שלא לחשוב על מהותם ופירושם של שינויים אלו. אני שואל את עצמי האם ההסטוריה רשמה כבר את עובדת השמדתנו ואנו מתעלמים מהסימנים שהיא מפזרת לעברנו, קפואים בין השניות שלה מבלי להיות מודעים לקירות שהולכים ונסגרים עלינו עד שיהיה מאוחר מדי. אני חושב על המספר האסטרונומי של שינויים במרקם ההסטוריה שנוצרו כתוצאה ממעשי אדם אחד, אדולף היטלר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואני שואל את עצמי האם לא קיימים סימנים כאלו היום שעשויים לנבא שחורות לעתיד מדינת ישראל.

אז מה אני רואה כשאני מנסה לראות לרוחב ולעומק לאחר שדכאתי באלימות את מנגנון "יהיה בסדר" הטבוע בי כמו בכל ישראלי? אני רואה גל של התעוררות לאומנית איסלמופאשיסטית חסרת תקדים שוטף את העולם המוסלמי מאז פיגועי האחד עשר בספטמבר. ארה"ב הסתבכה במלחמת גרילה אכזרית ועומדת ככל הנראה לברוח מובסת מעירק כפי שברחה מדרום וייטנם. ישראל הוכתה במלחמת לבנון השניה ע"י ארגון קיקיוני בן אלפיים לוחמים ולא הצליחה אפילו בעזרת חיל האוויר המהולל להגן על תושביה מפני טילים שנורו על ריכוזי אוכלוסיה. השחיתות בארץ הפכה לסרטן ולפוליטיקאים שנתפסים בקלקלתם מצהירים בניגוד למקובל בעולם הנאור כי לא יתפטרו וימשיכו להחזיק במושכות הכח. העוני והקיטוב מתחזקים. ארגוני טרור פלסטינים מצליחים לחטוף חיילים ואין לנו כל מענה לצבא הטרור שהולך ונבנה בשטחים השולל את זכות קיומנו. אירן על סף השגת נשק גרעיני והרטוריקה שלה בדבר הכחשת השואה ורצונה בהשמדת ישראל חריפה מאי פעם - התנהלותה מול העולם המערבי מעידה על ביטחון מתריס ומתגרה. אני שואל את עצמי כיצד תתמודד ישראל מול צבאות סדירים סוריים, אירניים או פאן-ערביים כאשר 2,000 אנשי חיזבאללה יכולים להפוך באין מפריע מליון ישראלים לפליטים בארצם שלהם מפחד הטילים? כיצד תתמודד ישראל מול טילים מדוייקים יותר ונושאי ראשי נפץ גדולים יותר? כיצד תתמודד ישראל עם צבאות סדירים של מאות אלפי חיילים במקביל? האם תמיד ננצח את הערבים כפי שהורגלנו בעבר? או שמא מלחמת לבנון השניה בנוסף לאירועים פוליטיים רחבי היקף כמו תבוסת ארה"ב בעירק והתחזקות אירן יביאו למהפך ביחסי הכוחות. ואם אכן יתרחש מהפך שכזה, האם השואה תחזור על עצמה בגרסה מזרח תיכונית? האם ההנהגה המושחתת והאימפוטנטית של מדינת ישראל תוכל לסייע בידה לשרוד קושיה כלל מוסלמית שתשאל יום אחד בקול רם האם ייתכן שישראל אינה שחקנית קבועה במגרש המזרח התיכון והשמדתה אינו בהכרח חלומות באספמיה? האם כולנו נמצאים בהכחשה, ממאנים להאמין שרגע זה יכול לבוא? אם וכאשר יבוא, האם יאמרו הניצולים, כפי שאמרה סבתי בזמנה בהשלכה על השואה, שהטילים האירניים הגיעו בהפתעה גמורה? שהגייסות הסורים פלשו לרמת הגולן ללא מוכנות מצידנו, שהמשטרים החלודים של מובארק והמלך עבדאללה קרסו אל מול הפופולריות של האיסלמופאשיזם והצטרפו ללחימה בישראל, מעודדים מהפסדה של ארה"ב בעירק והסתלקותה האפשרית מהמזרח התיכון? האם יגידו שהכל הגיע מהר וללא אזהרה? האם הניצולים היחידים יהיו אלו שהבינו שהסוף קרוב והסתלקו מפה לפני חמש עשרה שנה כשהביאה לפה ישראל מאות אלפי טרוריסטים פלסטינים מרצונה החופשי ונתנה להם לשים רגל בדלתה הפרוצה של מדינת היהודים באמתלה של "תהליך שלום"? האם הם יוכלו לספר, כמו שסיפרו ניצולים מעידן אחר שעזבו את אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון כי הם ראו את הנולד? שהכתובת היתה על הקיר? האם ניתן לשלול לגמרי את האפשרות שישראל תגיע לקיצה כתוצאה מאינספור תמורות ושינויים קטנים המתרחשים מתחת לאפינו בשנים האחרונות מבלי שנרגיש בכך? האם מכניקת הזמן שלנו תסתנכרן עם זו של ישות ההסטוריה ברגעים של אימה שטרם חווינו ואיננו מסוגלים לדמיין כרגע?

האם אנו קפואים בין השניות כעת כפי שהיינו אז?

פוליטיקלי קורקטנס כמחלה אוטואימיונית

לפני כשבועיים עלו בשדה התעופה של מינאפוליס שבמדינת מינסוטה שישה אימאמים מוסלמים על טיסת חברת U.S. Airways לפיניקס שבמדינת אריזונה. השישה, חברי פדרצית האימאמים של צפון אמריקה, עוררו אי נוחות בקרב הנוסעים בטרמינל עוד טרם עלייתם למטוס כאשר פצחו בקריאות "אללה" רמות כשנשמעה הקריאה לעליה למטוס. שלושה מהם אף נבדקו בדיקות נוספות כאשר התברר כי קנו כרטיס לכיוון אחד ולא הביאו עמם כל מטען – דבר המעלה דגל אדום ברוב שדות התעופה בעולם ומחייב בידוק בטחוני נוסף. בסופו של דבר עלו השישה על המטוס ללא עיכוב ואז לדברי הנוסעים וצוות המטוס החלו השישה להתנהג בצורה מחשידה.

כמה מהם התיישבו במקומות שאינם המקומות המסומנים שניתנו להם, התחלקו לזוגות ומיקמו עצמם במחלקה הראשונה, באמצע מחלקת התיירים ובסוף המטוס. שלושה מהם ביקשו מהדיילות חגורות הארכה מיוחדות המיועדות לאנשים כבדי משקל שאינם מסוגלים להשתמש בחגורה סטנדרטית של מושב מטוס – וזאת למרות שאיש מהם אינו בעל משקל יתר. גם אחרי שקיבלו השלושה את מאריכי החגורות, לדברי הדיילת, לא עשו בהם כל שימוש ובמקום זאת הניחו אותם על רצפת המטוס. דבר נוסף שהעלה את החשדות נגדם הוא תפילות נמרצות ושימוש במילים "אל קעידה", "בוש" ו-"עירק" שנאמרו בבליל של ערבית ואנגלית על פי עדויות של נוסעים שישבו בסמיכות להם. לאחר התייעצות של צוות המטוס עם מטה החברה הוחלט להורידם מהטיסה. איש ביטחון ליווה אותם בחזרה אל שער היציאה ושם נמסרו השישה לרשויות והובלו אזוקים לחקירה שלאחריה שוחררו.

המקרה עורר סערה קשה בקהילה המוסלמית בארה"ב, אליה נמשכו כזבובים לזבל כל ארגוני השנאה המוסלמים הפועלים בארה"ב, כדוגמת CAIR. אלו מיהרו להאשים את חברת U.S airways באפליית ששת האימאמים על רקע דתי וגזעני. מעניין לציין כי את כל אלו הצועקים חמס לא מעניינת כלל התנהגותם התמוהה של האימאמים בטרמינל ובמטוס. את ארגוני זכויות האדם שנרתמו למשימה לסחוט כספים מחברת התעופה בתביעת ענק לא מעניין כלל שבעולם שאחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר אנשים רגישים מעט להתנהגות משונה שאין לה הסבר במטוסים, ובייחוד כאשר מדובר באנשי דת מוסלמים. ארגוני המוסלמים בארה"ב שכל מה שמעניין אותם הוא תביעת עלבונם לא שואלים עצמם מדוע היו צריכים שלושה אנשים רזים לבקש חגורות נוספות מצוות המטוס. את ארגוני הליברלים שמעדיפים נימוס על ביטחון לא מעניין לשאול מדוע התחלקו האימאמים לזוגות והתיישבו בקדמת, אמצע וסוף המטוס תוך שימוש במקומות שלא יועדו להם – סוג של פיזור ישיבה שדוגמתו נצפה ונלמד לאחר הפיגועים בספטמבר הנורא ההוא. את הארגונים המעוניינים להסביר לכולנו שאין כל קשר בין מוסלמים לטרור לא מעניינת נוחות או שלוות נפשם של הנוסעים האחרים שנאלצו בזמנים טעונים כאלו לשמוע קריאות "אללה" רמות שקראו הששה בעת העליה למטוס. עוד לא מעניינת היא העובדה שלחלק מהאימאמים עבר של תמיכה בטרור לכאורה הכוללת חברות בארגון שנכסיו הוקפאו בשל הזרמת כספים לחמאס ופרסום גילויי דעת הגורסים כי כלל לא היו מוסלמים מעורבים בפיגועי האחד עשר בספטמבר. כל רצונם של אלו המוזכרים לעיל הוא להכות בחזרה בחברת התעופה U.S Airways על שהעזה לעלוב במוסלמים ע"י הורדתם מהטיסה, וכמובן, כנהוג באמריקה, לגזור קופון שמן של פיצויים ירקרקים.

כישראלים המורגלים באבטחה קפדנית של שדות תעופה ומטוסים הדבר נשמע לנו מגוחך. נסו לשוות בנפשכם שישה אימאמים מוסלמים צועקים "אללה" לפני עליה למטוס אל על, מתיישבים בזוגות במקומות שאינם שייכים להם בתחילת, אמצעו וסופו של המטוס, מבקשים חגורות נוספות מהדיילות למרות שאינם זקוקים להן, ומדברים בערבית ועברית על אל-קעידה ועירק אגב תפילה. למישהו יש ספק שלא רק שהם היו מורדים מהמטוס בצורה מיידית (אם היו זכאים לעלות אליו בכלל אחרי קריאות "אללה" בטרמינל), אלא שאין מוסלמי בעל יכולת מחשבה שהיה מעז להתנהג כך במטוס אל על? כמובן שאיננו מסוגלים לדמיין דבר כזה.

אמריקה שונה לצערי. אמריקה נאכלת חיה ע"י סרטן ליברלי שדוחף בכח פוליטיקלי קורקטנס הרסני במורד גרונה של המדינה עד כדי אמירה ברורה וללא כל עכבות או בושה שביטחון פיזי של גברים נשים וילדים אמריקאים אינו חשוב כמו זכותו של אדם לא להיות נעלב או לומר את דברו. אין כל דבר רע בליברליות כשמפרקים אותה לגורמיה וניתנת האפשרות לבחור אילו מיעדיה ראוי לאימוץ ואילו ראויים לדחיה. איננו חיים בעידן חשוך ויש דברים שאין להם מקום במאה ה-21, כמו רדיפת הומוסקסואלים או גזענות ממסדית מטעם המדינה. ארה"ב סבלה קשות מאלו במשך רוב שנות קיומה ויש לציין לטובה את המחנה הליברלי שתמך והניע את גלגלי הצדק באמצע המאה שעברה כדי להשיג זכויות אדם לקבוצות מיעוט כמו שחורים והומוסקסואלים. אבל כח האינרציה של המחנה הליברלי הפך לרקטה שאי אפשר לעצרה עד תום חומר הבעירה שבה, והמחנה איבד את דרכו בעשר השנים האחרונות. במקום להילחם למען צדק, כפי שעשה בעבר הפך המחנה הליברלי לשופרם של משתפי הפעולה עם האויב האיסלמונאצי, שונאי אמריקה מבית וקבוצות פשע וסטייה בארה"ב.

קחו לדוגמא את ארגון ה-ACLU, איגוד זכויות האזרח האמריקאי. איגוד שנלחם משפטית במה שהוא מכנה אי צדק ורמיסת זכויות אזרח. זוהי לכאורה מטרה נעלה אבל האם ידעתם למשל כי ארגון ה-ACLU אחראי לייצוגה של קבוצת NAMBLA? פירוש ראשי התיבות NAMBLA הינו "ארגון צפון אמריקאי של אהבת גברים-בנים". מדובר בארגון של סוטי מין שרואה באינוס ילדים קטנים (רק בנים) ע"י הומוסקסואלים פדופילים כמטרה עילאית. הארגון מפעיל ללא בושה לובי פוליטי להורדת גיל ההסכמה - וזאת בכדי שגברים חולים יוכלו לבעול ילדים רכים כחוק. אז נכון שעל פי החוק היבש לכל ארגון יש זכות דיבור – איש אינו יכול לקחת זכות זו - זכותו של כל אדם לומר שהוא אינו רואה באונס ילדים פשע (כל עוד הוא אינו עושה זאת). אבל מצד שני, אם אנו כבר מרכיבים משקפיים מיוחדים שמאפשרים לנו לראות מה שאין במקום את מה שיש, אין כל חוק שמחייב את ה-ACLU לקחת על עצמו את תפקיד המגן של קבוצות שכאלו במאבקן ללגאליזציה של אונס ילדים. ה-ACLU עושה זאת מרצונו החופשי ומטעמים אידאולוגיים מאחר וכנראה הוא רואה בזכותם של ילדים שלא להיאנס כדבר הפוגע בזכותם של גברים לפנטז על כך ולהתאגד בקבוצות העוסקות במציאת דרך חוקית לבצע זאת.

כשאני נתקל בדוגמאות מעין אלו אני שואל את עצמי האם לא לקחנו את הפוליטיקלי קורקטנס מעבר לגבולות המקוריים של כת-הנימוסין הזו. איני יודע היכן אתם עומדים, אבל בשבילי מדובר באמצעי נימוס ותו לא שנועד לעזור לקבוצות שבעבר נרדפו ע"י סטראוטיפים שליליים להיחלץ מהם ע"י הוצאת הכינויים שהופנו נגדם אל מחוץ לגבולות המקובל. אם פעם היה מקובל לקרוא לאדם שחור בשם מבטל החשיבות מימי העבדות - "כושי" - הרי שהיום הדבר אינו מקובל והביטוי אפריקאי-אמריקאי בא להחליפו. אם פעם היה נהוג לכנות אנשים הלוקים בשכלם בביטוי "מפגרים", על כל המשתמע מכך, הרי שהיום אין לומר כך והביטוי "מאותגרים מנטלית" בא לשנות זאת. זהו כוחה האמיתי של הקורקטיות הפוליטית – לקחת ביטויי גנאי שדבקו בשפת היום-יום שלנו עד כדי קבלתם כמובן מאליו, ודחיקתם למקום אליו הם שייכים – ספקטרום הקללות והנאצות.

אולם לכת הפוליטיקלי קורקטנס העכשוית יש פגם שהופך אותה למוטציה מסוכנת. בניגוד למטרתה המקורית – החלפת ביטויי גנאי מבטלי ערך בביטויים ששומרים על כבוד האדם – מוטציית הפוליטיקלי קורקטנס כיום עוסקת בזיהוי סכנות ברמה האישית וברמה הלאומית והלבנתן באופן מלאכותי תוך טישטוש המציאות ורמיסת האמת באמתלות של זכויות אזרח. קחו למשל את בעית ההגירה הבלתי חוקית ממקסיקו. כ-11 מליון איש חצו את הגבול ממקסיקו בחשכת הליל וחיים בניגוד לחוק ברחבי ארה"ב, עובדים בשחור או גונבים מספרי זיהוי (בארה"ב: מספרי social security) כדי לשלם מיסים ולהיראות חוקיים. במשך שנים רבות היו אלו מכונים Illegal Aliens - "זרים בלתי חוקיים". לא עוד. הביטוי הישן, למרות דיוקו החוקי אינם מחמיא מספיק לדעת אנשי הכת. לעולם בא ביטוי חדש: Undocumented Workers - "עובדים ללא תעודות". מוטציית הפוליטיקלי קורקטנס החליטה שלמרות שמדובר בעבריינים שחצו את הגבול והתגנבו לארה"ב, אין לקרוא להם "לא חוקיים". כדי להלבין אותם הם צוידו בכינוי החדש "עובדים ללא תעודות" שמעצם טבעו הוא חיובי שהרי מדובר "בעובדים" חרוצים. העובדה שרבים מהם עובדים בשחור ללא תשלום מיסים או תוך גניבת מסמכים וזהויות של אחרים או מצאו דרכם לכנופיות רחוב ועוסקים בגניבה וברצח אינה מעניינת את אלו הרוצים להלבינם בדיוק כפי שאין ברצונם להתייחס כלל לעובדה שהם מייצגים נטל על משלם המיסים האמריקאי שדואג לבריאותם וחינוך ילדיהם וכל זאת בשעה שהם אינם יותר ממסיגי גבול. תארו לכם לובי בישראל שנלחם לשנות את תיוגם של "שוהים בלתי חוקיים" למשהו כמו "עובדים חרוצים מאד ללא אישור מתאים". תראו לעצמכם אוכלוסיה של 250,000 איש שחצו את הגבול בחשכת הליל לתוך שטח מדינת ישראל וזו מנועה מלפעול נגדם ואפילו מלקרוא להם בשמם - "מתגנבים", "שוהים לא חוקיים" וכל זאת בשם הנימוס.

כת הפוליטיקלי קורקטנס אינה עוצרת בענייני הגירה. עכשיו היא מעוניינת למכור לאזרחי אמריקה שאין כל קשר בין מוסלמים לטרור. היא מעוניינת לספר לנו שהסיכוי שסבתא קשישה בת 80 ממוצא אירופאי היא בעלת סיכוי זהה לזה של צעיר מזרח תיכוני לחטוף מטוס ולרסקו מעל ערי ארה"ב. הכת מנהלת מלחמת חורמה במציאות ובסטטיסטיקה ואינה מוכנה להניח לכוחות הביטחון להתייחס לצעירים מוסלמים כאל קבוצת עניין מיוחדת בכל הקשור למניעת טרור אווירי או יבשתי. "לא כל מוסלמי הוא טרוריסט" זועקים חברי הכת. הם צודקים. אבל מהחלק השני של המשפט הם אוהבים להתעלם – "אבל 99% מהטרוריסטים בעולם מוסלמים". על כך אין להם תשובה. מצד שני הם מתעקשים לקבל את הטענה המוסלמית שכל מי שאינו מוסלמי הוא כופר טמא. ידעתם למשל שהרשות הפדרלית TSA שאחראית על הבידוק הבטחוני בכל נמלי התעופה בארה"ב מחוייבת, הודות ללחץ ליברלי, להורות לאנשיה שלא לגעת פיזית בספרי קוראן מחשש לפגיעה ברגשות המוסלמים הרואים באקט של נגיעת לא מוסלמי בקוראן כחילול הספר? בדיקות של ספרים כאלו חייבות להיעשות עם כפפות מיוחדות שמבודדות את הכופר הטמא מקודש הקודשים המוסלמי. עם סוג כזה של אפלייה אין לליברלים כל בעיה.

בהתעלמותם של אנשי כת הפוליטיקלי קורקטנס ממציאות עכשוית על סמך עיקרון שיועד למטרה אחרת ועוות לחלוטין תחת תפיסתם הקלוקלת – מסכנים אלו את חיי אזרחי ארה"ב. אין בי כל פליאה על עצם תמיכתם של אנשי הכת בששת האימאמים שהתנהגותם המשונה וחסרת הרגישות סימרה את שערותיהם של נוסעי וצוות טיסת U.S Airways ממינאפוליס לפיניקס. אין בי כל פליאה על כך שהתנהגותם המשונה של השישה נותרה ללא מענה ממשי ועוד פחות מזאת אין בי כל פליאה על ששאלות אלו שנותרו חסרות מענה אינן מטרידות כלל את הליברלים שאינם מסוגלים להבחין בפרטים אלו או להתייחס אליהם. תפיסתם הפשטנית את המקרה שאינה מסוגלת לראות בו דבר וחצי דבר מעבר ל-"מוסלמים שהורדו מטיסה בגלל שהם מוסלמים" - הינה בלתי אחראית ומסכנת חיי אדם. אם תצלח תביעתם נגד חברת התעופה וזו תיענש בקנס של עשרות מליוני דולרים – הדבר יעורר פחד מענשן של תביעות דומות ויביא להחלת נוהלי חברה המעודדים התעלמות מדפוסי התנהגות משונים של מוסלמים בטיסות. הנימוס האובדני וחסר ההגיון עלול להביא לפיגועי טרור חדשים.

בדיוק כמו מחלה אוטואימיונית הגורמת לגוף המבולבל להפנות את מנגנוני ההגנה שלו כנגד עצמו, כך יביא אסון הפוליטיקלי קורקטנס הקיצוני הרס וחורבן על אלו שהוא אמור לגונן. ככזה, הוא כלי שרת נאמן בידיהם של אויבי ממציאיו.

שמש בגבעון דום וקריזה בדרך איילון

מאת קליאופטרה בלום

זה לא יום שישי ה-13 וגם לא יום שישי השחור, סתם יום שישי אחד בתחילת דצמבר. אני מתעוררת לי בבהלה בעשרה לאחת עשרה בבוקר, לאחר ארבע וחצי שעות שינה מבורכות. דווקא היום החליט בני היקר לתת לאמא שלו לישון ולהיעלם מהשטח. קופצת לי מהמיטה כמו איילה קלת רגליים ומנסה להתעלם בצרחה אלגנטית ממכת החשמל המשתקת שחטפה הזרת השמאלית שלי מהרגל של המיטה. אני שועטת אל מחוץ לחדר, מנסה לשכנע זאטוט סורר להתלבש מהר ולצחצח שיניים כי אנחנו מאחרים. אבל הוא רוצה לאכול והוא רוצה עכשיו והוא רוצה ביצה מקושקשת עם בצל ירוק ולא מעניין אותו באופן מיוחד שהוא קרוב מאוד להתייתמות אם לא נתחיל לזוז ומייד.

עשרים דקות לאחר מכן, ועם הפעלת כוח בלתי סביר, הקטן לבוש במיטב מחלצותיו ואמא שלו נכנסת למקלחת. בדרך להתארגנות המיוחלת אני מספיקה לחטוף כוויה במקום רגיש כי הקטן בדיוק נזכר כמה זה כיף להוריד את המים באסלה בלי שום סיבה נראית לעין, להחליק מבהלה, לחטוף מכה בראש, ולהציל את הטלפון האלחוטי החדש שלי מטביעה כי "אמא מישהו מחפש אותך", אבל משתדלת לשכוח את זה במהירות מספקת כדי לדלג אל מחוץ לאמבטיה, להתמרח-להתלבש-להתקשט-להתאפר-ולייבש את השיער בפחות מחמש דקות. באמצע מצלצל שוב הטלפון, וגם הסלולרי לא טומן ידו בצלחת, כולם רוצים לדעת נו איפה אני, כי אני יודעת שכבר שתים עשרה, ומחכים לי, וגרוע מכל "סומכים עלייך". איזה אושר.

שלוש דקות לשתים עשרה, אני מצליחה להעמיס עלי את התיק של הקטן, התיק של המצלמה, התיק שלי, ומתנה עטופה בנייר מנצנץ ששוקלת לפחות ארבעים קילוגרם ובהחלט יותר גדולה ממני. תוך שימוש בתרגילי שיווי משקל שונים ומשונים אני מצליחה לנעול את הדלת רק כדי לגלות ששכחתי את הקטן בפנים. "אמא" קורא לי קול קטן, "תפתחי כבר". בכוחות עילאיים אני פותחת, מוציאה את הילד, נועלת, ומצליחה להידחס למעלית מבלי לאבד שיווי משקל או לשבור משהו. שלוש קומות אחר כך אנחנו יוצאים מהמעלית, והקטן חושב שזה נורא מצחיק שהוא נצמד לי לרגליים ולא נותן לי ללכת. אחרי כמה צעקות אני מצליחה להגיע למכונית, ושניה לפני שאני מושיטה את היד לדלת, נדחס ראש קטן ביני לבין המכונית והקופסא נופלת בבום גדול על הרצפה.

כמה צעקות ואנחנו ממשיכים הלאה. הקופסא בבגאז', לאחר שלקח לי כמה דקות לתקן את העטיפה שנקרעה כמובן אחרי שעבדתי עליה חצי שעה בארבע וחצי בבוקר שלפני, והילד קשור היטב בכסא הבטיחות שלו, שרק לא יזוז לי עכשיו. אני מתניעה את המכונית ושוכחת שהשארתי את הרדיו דולק בפול ווליום, מתחרשת קלות ומוציאה אותה מהחניה בדרכי לאסוף את אחי הקטן לאירוע משפחתי צפוף שהתחיל לפני עשר דקות בערך. וכאילו זה לא מספיק, אז היות והמשפחה שלי פולניה, וקמצנית, "חסכו" על הצלם, והצלם זה אני. את הסלולרי שכיביתי אחרי 12 שיחות שלא נענו מדודה שלי שעצבנית על הצלם שמאחר אני נאלצת להדליק כדי להודיע לאחי הקטן שיוריד את עצמו למטה ויחכה בחניה.

טוב, אני מרגיעה את עצמי, תוך עשרים דקות את שם, איחור נסבל, רק יחתכו לי את הורידים, לא יערפו את ראשי. סבבה. אבל נכונה לי הפתעה. כל נסיון לצלוח שלושה רחובות בשתים עשרה בצהריים ביום שישי סופו שייכשל כישלון צורב. כל שלושת הרחובות שמפרידים בין הבית שלי לבית של אמא שלי דחוסים במכוניות צפופות עם נהגים עצבניים ואנשי משמרות זהב זקנים מנפנפים בשלטי עצור ואפודות זוהרות. בייאושי, אני מנסה לחתוך דרך רחוב צדדי אחר, שוכחת בטפשותי שאין רחוב בעיר הזאת שאין בו בית ספר... ארבעים ומשהו מכוניות ורמזור קצר אחד מפרידים ביני לבין הכביש המיוחל... בצר לי אני מתקשרת לאחי ומורה לו לחכות בתחנת האוטובוס שמעבר לכביש. נהגים ונהגות, ילדים וילדות, יוצאים והמכוניות ועומדים באמצע הכביש. הרמזור מתחלף לשברירון של שניה ומרוב שחיכו שם שעות לא שמו לב הנהגים שהתחלף ואף אחד לא עבר. העצבים שלי רופפים והטלפון שלי מצלצל ללא הרף. כשהם מבינים שזה לא עובד, הם שולחים SMS, מבקשים שאזדרז. אני מזדרזת.

שתים עשרה וארבעים. אני עומדת ראשונה ברמזור, פוחדת למצמץ שמא אפספס את הירוק החמקמק. אחרי שתי דקות כואבות לי העיניים. אני ממצמצת. "ירוק!!" צועק לי קול מהמושב האחורי. אני לוחצת על הגז בהתלהבות ועוברת באדום כמו גדולה. דקה וחצי אחר כך אני אוספת את אחי מהתחנה ונושמת לרווחה. עשרים דקות אני שם, אני מרגיעה את עצמי. זה לא ממש עובד.

המכונית מפלסת את דרכה אל מחוץ לעיר. בדרך אני נתקלת במיני תלמידי נהיגה ונשים שהמשפט האלמותי "מי נתן לך רשיון??" או לחילופין "למה הכביש של אבאש'ך?" נכתב עליהם. אני מתעצבנת, עוקפת מימין, חותכת משמאל, צופרת בעצבים ומקללת "יא חתיכת מפגר!!! מי לימד אותך לנהוג?!" אני מסננת לעבר זקן בהונדה חדשה וחבוטה שחושב שקו ההפרדה זה קו המסמן את המרכז של המכונית שלו. "אמא! אמרת מפגר! זה לא יפה!" זועק הקול הקטן מהמושב האחורי. "כן! אמרתי מפגר! כי האיש הזה מפגר! ואם לא תשתוק אני אגיד את זה עוד פעם!" שקט מאחור.

שתים עשרה וחמישים. עוד שלוש דקות אני באיילון ומשם זה עשר דקות. שבע, אם אני אסע מהר. אבל לא. טנדר לבן עמוס מדבקות פוליטיות סותרות עומד בנתיב הירידה לאיילון ונהגו עומד מחוץ למכונית ומדבר בטלפון הסלולרי, בתנועות ידיים שלא יביישו אף פוליטיקאי ממוצע. אני צופרת. הוא מסתכל לעברי במבט תמוה. "מה הבעיה בובה?" הוא שואל אותי. "Get the FUCK out of my way!" אני צורחת. "אידיוט!" אני מוסיפה. "תעברי מסביב מותק" הוא אומר לי רק אחרי שסיים את השיחה. אני עוברת מסביב. המראה שלי מעיפה לו את הטלפון מהיד.

"תירגעי" אומר לי אחי "אני שונא שאת עצבנית". אני מבינה אותו. ברגעים אלה ממש אני מדמיינת לי את מערכת התותחים המשוכללת שהגיתי בגיל שבע עשרה כשקיבלתי רשיון. זאת שיושבת על גג המכונית שלי ונשלטת על ידי מחשב שמחובר למרכז הראייה במוח שלי. זאת שמתבייתת על המכונית שמעצבנת אותי באותו הרגע ומאדה אותה אל החלל בפטריה אטומית בדיוק בזמן כדי שאני לא אצטרך להאט. אני מרססת בראשי כמה נהגים במכונת ירייה דמיונית ויורדת על הרמפה לאיילון דרום. לפני נוסעת סוזוקי באלנו מדגם שכבר לפחות חמש שנים לא מייצרים יותר, נהוגה על ידי זקן עם משקפיים רופפים ושלוש שערות לבנות ארוכות שמסתירות את הקרחת, במהירות ממוצעת של קילומטר ורבע בשעה. אחרי כמה צפירות שלא מניבות דבר, אני עוקפת את הזקן רק כדי לראות שמושבי מכוניתו עדיין עטופים בניילונים כביום היוולדם, כבר לפחות חמש שנים. למה אני מופתעת, אני חושבת לעצמי. הבנאדם יותר מחמש שנים לא מוריד את הניילונים מהכסא, איך את מצפה שידע להפעיל רכב מנועי.

ברוכים הבאים לנתיבי איילון, אומר השלט. יש אלוהים, אני מוצפת הכרת תודה רגעית. ארבעה נתיבים, ארבע מכוניות. כולן נוסעות 80 קמ"ש, כולן נוסעות במקביל זו לזו. באשר אבדנו אבדנו, אני נאנחת. "נו אמא למה אנחנו לא נוסעים" נשמע קול קטן מהמושב האחורי. אני מסובבת את הראש ונועצת בקטן מבט שמשתיק אותו לעוד כמה דקות. בנתיב השמאלי, זקנה במשקפיים עם שרשרת זהב, שתי ידיים על ההגה, משענת הכסא בתשעים מעלות, ההגה נדחס אל תוך הבטן שלה, לא ידעתי שהכסא בכלל יכול להתקרב כל כך. היא עסוקה בלסדר את המשקפיים על האף, ההבהובים והצפירות שלי לא ממש עושים עליה רושם. בנתיב האמצעי משמאל, זקנה במשקפיים, שיער מדובלל, בחורה צעירה יושבת לידה, ואפה של הנהגת צמוד לשמשה הקדמית. בנתיב האמצעי מימין, זקן בלי משקפיים, אבל נראה כאילו הוא שכח אותם בבית, כי הוא מכווץ את עיניו כאילו לא ממש ברור לו אם זה כביש או פסי רכבת מולו. בנתיב הימני, אישה! צעירה! נוהגת כשרגלה על דוושת הבלם, כנראה שהיא לא ממש יודעת מה ההבדל ביניהן. היא מאיטה, ממשיכה. מאיטה, ממשיכה. נהג עצבני אחר צופר לה בקוצר רוח. תגובתה – בלימה מבוהלת. הנהג שמאחוריה מצליח לעצור בשניה האחרונה בחריקת בלמים, מקלל. טוב מה אפשר לצפות מנהגת, אני אומרת לאחי. בינתיים, שתי הזקנות במשקפיים עושות תחרות ביניהן מי נשענת קדימה יותר. אני צופרת לימנית, היא מבינה את הרמז, מנסה באקט של ייאוש לעקוף את הזקן שמימינה, ההוא שלא מצליח לראות מה קורה, כדי לפנות את הדרך, אבל הוא חושב שזו פגיעה גדולה באגו שלו, ושניהם מנהלים תחרות עקיפות בשמונים ושניים קמ"ש. אני עוברת על כל מלאי הקללות שלי, בכל מיני שפות, וחוזרת עליהן שוב במבטאים שונים. כמה דקות אחר כך, היא כמעט עוקפת אותו, ואני מנצלת הזדמנות פז ומשתחלת בינה לבין המכונית שמשמאלה. אחי צועק.

אחת ושלוש דקות. אני טסה במאה חמישים ושלושה קמ"ש, משאירה מאחור אבק של זקנים מבוהלים במכוניות חבוטות עם ניילונים על המושבים. ופתאום, אור כחול מהבהב ומגלה הרדאר שלי שצווח בווליום גבוה מתריעים על ניידת משטרה שנוסעת לה לתומה תשעים וחמישה קמ"ש בנתיב השמאלי. נפלא. רק זה מה שחסר לי עכשיו, אני מסננת. חותכת שלושה נתיבים לימני ביותר ועוקפת על השוליים איזה זקן בפורד פוקוס כסופה שלא מבין מאיפה זה נפל עליו. זהו, הלך עלי, אני חושבת. נגזר עלי להעביר את שארית הנסיעה במאה וחמישה קמ"ש לכל היותר. אני רואה את השוטר מסתכל עלי, אני מחייכת אליו בעודי עוקפת אותו מימין באיטיות משוועת.

אחת ושמונה דקות, מחלף השלום. הנה הגענו, אני נמלאת אושר. לוקחת את הירידה לחניון מרכז עזריאלי ונכנסת לתור הבדיקה הבטחונית. מאבטח במעיל טייסים עומד משמאלי ולא נראה כאילו יש לו כוונות לזוז לאנשהו. אני נושמת עמוק. תירגעי, אומר לי אחי. פותחת חלון. הבחור מסתכל עלי. עדיין לא זז. "לאן זה?" הוא שואל בטון מאשים. "לחניון" אני עונה בציניות עצבנית. "לאן בדיוק" שואל הבחור. "למקום החניה הראשון שאצליח למצוא, אפשר להכנס כבר?" אני עונה בעצבנות ופותחת את הבגאז'. הטיפוס צועד בסלואו מושן לכיוון אחורי המכונית שלי, פותח את דלת הבגאז' לאיטו, אני מסתכלת עליו במראה. אחרי שתי דקות אני תוהה מה הוא עושה שם, ורואה אותו פותח ומחטט בתיקים שלי, בתיק של החדר כושר, בתיק של הילד, פותח את תיק כלי הרחצה שלי. העצבים גואים בי, הדם המרוקאי שאין לי מבעבע. אני רותחת. אני מורידה את הרגל מהברקס. המכונית זזה מעט. השומר נבהל. "אתה מוכן להפסיק לחטט לי בדברים" אני אומרת. אני ואחי והילד, באנו לבצע פיגוע אדיר מימדים במרכז עזריאלי. בעיקר הילד. מה לא רואים עליו, פולני קטן. הדאודורנט שלי הוא איום בטחוני מיידי על מדינת ישראל ובמגבת שלי אני מחביאה שלושים קילוגרם של דינמיט. אני לא מחכה שהוא יסגור את הבגאז', הדלת יורדת ואני נוסעת. אבל לא מגיעה רחוק.

בכניסה לחניון, להפתעתי כי רבה, עומדת לה וולוו כחולה ובתוכה אישה צעירה וחוסמת את הכניסה לחניה לכל רוחבה. בעודי מנסה להבין מה מנסה הגברת להשיג, נתקלות עיני בזוג זקנים לבני שיער וכבדי הליכה, מתקרבים אל עבר מכונית לבנה שחונה משמאל לכניסה. חישוב זריז מראה כי הגברת ממתינה לזוג הקשיש שיגיע אל מכוניתו, יכנס לתוכה, יתניע, יוציא אותה מהחניה ויתעופף משם, כדי לתפוס את מקום החניה. חישוב קצת פחות זריז מראה כי הסיפור יקח לא פחות מעשר דקות. אני צופרת לגברת. אחי אומר לי להירגע. הגברת עונה לי במשיכת כתפיים ומבט שאומר "מה בדיוק את רוצה שאני אעשה?? אני מחכה לחניה". "שלא תחסמי את כל הכניסה המחורבנת!" אני עונה מבלי שנשאלתי. אני צופרת שוב. פותחת חלון. "חשבת על לזוז קצת, שמישהו יוכל לעבור כאן?" אני שואלת. אין תגובה. טוב, זהו. תיכף אני נכנסת בה. אני מכניסה את המכונית לפארק, פותחת את חגורת הבטיחות. אחי צועק אחרי להירגע. אני יוצאת מהמכונית ומתקרבת לעברה של הגברת. אני מתיישבת על מכסה המנוע שלה. "את מוכנה לזוז? מה את חושבת שאת עושה?" פותחת הגברת חלון ושואלת אותי בתמהון. "מעניין", אני עונה לה, "זה בדיוק מה שחשבתי לשאול אותך. את מוכנה להזיז את עצמך מכאן לפני שאני מזיזה אותך?". אני לא מחכה לתשובה, פניה המבועתות אומרות הכל. הזקנים, אגב, עדיין עסוקים בלהכנס למכונית. אני חוזרת למכונית, הגברת מזיזה את הוולוו ואני ממשיכה לתוך החניון.

שלט משולש עם חץ מכוון אותי למגדל המרובע. שלט עגול מכוון אותי למגדל המשולש. אבל איה המגדל העגול? או שמא אבדו עקבותיו. איפה לעזאזל המגדל העגול המחורבן, אני צורחת על אחי. תירגעי, הוא אומר לי. אני עוקבת אחרי צורות גיאומטריות סבוכות של עיגולים בתוך משולשים ומחפשת חניה. שבעה קילומטר של חניון ואף חניה אחת לרפואה. אני יורדת עוד קומה, ועוד אחת. שלט מרובע ענק עם כיתוב מיניאטורי מראה על הכיוון למגדל העגול. בזוית העין אני רואה בחור מתקרב למכונית, נעמדת בצד כדי לא להפריע לתנועה ומאותתת. הבחור נכנס לרכב, מתניע, ונוסע רוורס אל מחוץ לחניה. מהצד השני גולף שחורה שחושבת שהיא תתפוס לי את המקום. שניה לפני שהבחור מוציא את הרכב, אני והגולף השחורה מסתערים על החניה. מהמכונית עולים אדי עשן סיגריות ובוקעים צלילי טראנס או האוס או איך שלא קוראים לחרא הזה שערסים שומעים בפול ווליום. תוך כדי קרב מבטים קצר שבו אני חושבת שהוא חושב שאם אני אישה אני אוותר לו או גרוע מזה אפחד ממנו, אני לוחצת על הגז במהירות והוא בולם בבהלה. לו לא היה בולם הייתי נכנסת בו ישר בדלת. הוא פותח חלון וצועק "יא כונפה מה את עושה ומי את חושבת שאת" ואני עונה "עוד מילה אחת ואני יוצאת עם האקדח". הערס מתחכם "אסור להכניס לכאן נשק" הוא צועק. "ברשיון דווקא מותר מותק ואני מיד מוכיחה לך את זה" אני צועקת חזרה. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא מתרחק מהמקום בחריקת צמיגים.

אחת ושבע עשרה דקות. אנחנו יוצאים מהמכונית בדרכנו לבניין העגול ולצעקות שאני עומדת לחטוף. העצבים שלי רופפים כמו חבל קרוע שתלוי על החוט האחרון, וברגעים אלה ממש אני מבינה את כל אלה שנכנסים לאולם מלא אנשים ומרססים את כולם בתת מקלע. בואו נצא לטייל בכבישי ישראל. שלוותא – תכינו לי מיטה, אני כבר באה.

הצבי ישראל על במותיך חלל

הייתם פעם בקזינו אמיתי? לא באולם עשן ומעופש בסגנון בינגו ערס 2000 שכמוהו מוצאים בכוכים נחבאים ומריחים מעמבה נושנה בכיכר אתרים או מאחורי בנייני הבורסה ברמת גן אלא בקזינו אמיתי כמו אלו בלאס ווגאס, אטלנטיק סיטי או מקומות אחרים בעולם? קרה לכם פעם ששיחקתם בלק ג'ק מול דילר מחוייט ואדיב עד בחילה? כזה שלא מעיף בכם מבט שרומז שיחכו לכם במגרש החניה אם תרוויחו אלא עוד מנסה לסייע לכם בטיפים ומצביע על טעויות במשחקכם? קרה לכם שאחרי מספר סיבובים בהם הוכיתם אס על קינג על שוק על ירך אמרתם לעצמכם שלא ייתכן שמזלו הטוב של הדילר ישאר בעינו? שאם תישארו לשחק רק עוד סיבוב אחד מזלכם ישתנה ותוכלו לנצח ולו פעם אחת קטנה? זוכרים כיצד ידעתם היטב בלבבכם שאתם משלים את עצמכם ובכל זאת, הרגשתם שהסטטיסטיקה חייבת להיות לצידכם עד כדי כך ששורה של הפסדים צורמים רק חיזקה את אמונתכם שהניצחון קרב? זוכרים איך הגעתם מוכים לסיבוב האחרון לפני עזיבתכם את השולחן ולמרות זאת ידעתם שאתם עומדים לנצח? שאין אפשרות שתובסו פעם נוספת? שלא ייתכן שחוקי ההסתברות מתעקלים ועוקפים את השולחן בו אתם יושבים, משאירים אתכם בריק אכזרי של מזל מגוייס העוין אתכם? האם אי פעם הגעתם לכלל אמונה שמזלו של יריבכם לא יכול להימשך עד כדי ידיעה ברורה שאין באפשרותכם להפסיד למרות הקול הפנימי שאומר לכם שזה לא רעיון טוב? זוכרים איך הרגשתם כאשר בניגוד לכל חוקי ההסתברות הפסדתם בכל זאת ועזבתם את השולחן פעורי פה בחוסר אמונה או על סף האשמת הדילר ברמאות?

אחות קטנה לי בארץ, עדיין לובשת את מדי החובה של צבא הההגנה לישראל הבלתי מנוצח. רובינו עברנו דרך הצבא ויודעים היטב כי מקצוע חייל החובה אינו מהמכניסים שיש לשוק העבודה הישראלי להציע. רצה הגורל וחשקה נפשה של אחותי הקטנה בפריט לבוש מסויים העומד בדרך כלל מחוץ לטווח השגתה הפיננסית. עוד רצה הגורל ומשפחתי אינה מבין האמידות ביותר שיש, אם לומר בלשון המעטה. אחותי מתגוררת בבית אימי שאינה עובדת מטעמים אלו ואחרים והשקל בדרך כלל אינו מצוי בכיסה. כיוון שתאריך יום הולדתה של אחותי מישמש ובא החלטתי לתרום לה סכום כסף לא מבוטל בדולרים ירקרקים על מנת שזו תוכל לפסוע מעדנות לחנות המלבושים שעל חוג לקוחותיה ביקשה להימנות ולרכוש אחר כבוד את פריט הלבוש בו חשקה נפשה. נשאר רק הנושא הלוגיסטי של מכניקת שליחת המזומנים ממקום מושבי שבארצות הברית לישראל הרחוקה. עניין פעוט על פניו.

הדואר האמריקאי היה ידידי הטוב מזה שנים רבות. הוא אמין, מגיע בזמן, ידוע בשירות עד הדלת (עם צילצול בפעמון והמתנה שתפתח) ומשאיר פתקים של "בוא לקחת בין השעות" רק כשבאמת אין ברירה. פעמים רבות שלחתי דברי ערך בדואר האמריקאי ומעולם לא התאכזבתי. מעולם לא איחר מכתב ששלחתי, מעולם לא הלך מכתב ששלחתי לאיבוד ומעולם לא נעדר בקרב מכתב שנשלח אלי ומקום קבורתו לא נודע. הדואר האמריקאי הוא דבר קדוש בארה"ב וסיסמתו הלא רשמית "לא שלג, לא גשם, לא חום ולא ליל קודר יעצרו בלדרים אלו מהשלמה מהירה של סיבובי חלוקת הדואר" נאמרת ברצינות גמורה. אלו המתעללים בדואר ארה"ב או משתמשים בו כדי לפשוע כנגד אחרים צפויים לעונשים מחמירים במיוחד שהומצאו בדיוק רק לאנשים שמשלבים את הדואר במעשיהם המרושעים: התעסקות פושעת בדואר נחשבת עבירה "פדרלית" ועליה יושבים בסוג של בית כלא שאיש אינו ממש מעוניין להגיע אליו. בארה"ב תיבות דואר הן דבר מוקצה לזבלני דואר. לאיש מלבד הדוור הרשמי אין זכות לשים פריטים בתיבות הדואר. מכירים את המראה הישראלי כל כך של עשרות פליירים של משלוחי פיצה דחוסים בתיבות דואר סתומות כמו שירותים ישנים אחרי צ'ולנט של שבת? אין דבר כזה בארה"ב. פיצריה שרוצה לספר לכם על עצמה חייבת לשים בול על פלייר ולשגרו בדואר מה שמגדיל את העלויות ומקטין את כמות הזבלנים. בקומפלקסים של דירות בארה"ב תיבות הדואר למעשה נעולות ואין אפשרות פיזית כלל לשים דברים בתוכן ללא מפתח רשמי הנמצא בידי הדוור. למדתי לאהוב את הנוחות והאמינות של הדואר האמריקאי - הוא מתוכנן לכך. ידעתם למשל שבארה"ב לא צריך למשל לנדוד לתיבת דואר ברחוב כדי לשלוח מכתב? כל תיבת דואר נכנס (כמו זו בבית שלכם) היא גם תיבת דואר יוצא. שימו מכתב עם בול בתיבה שלכם והדוור שלכם יקח אותו כשהוא מגיע לחלק דואר.

החיים בארה"ב מלמדים אותך לפעמים לזלזל ברמת השירות הניתן לציבור בארץ. אחרי נסיון עם שירות אמריקאי, למרות שזה אינו מושלם, מקבילו הישראלי נראה גס, מזעיף פנים ולפעמים אף עוין ומתיש כמעט במכוון. לישראלים שהיגרו מהארץ וצברו נסיון של כמה שנים בארה"ב נדמה לפעמים שבישראל יש ועדה מיוחדת שבוחנת נהלים ופרוצדורות של משרדי ממשלה וחברות פרטיות ולא מאשרת אותם לשימוש ציבור הרחב לפני שווידאה כי הם מעצבנים דיו ומטרטרים על פי התקן הנדרש. זה כאילו שיד נעלמה מתעקשת לעשות את החיים קשים ומסורבלים בכוונה ואיש אינו יודע מדוע. רואים את זה בכל דבר אפשרי. החל מאגרות משרדי ממשלה שעולות באלפי אחוזים על מקבילותיהן באמריקה ללא סיבה נראית לעין וכלה בעינויי תלך-תבוא בשעות מוזרות שלא כוללות את השעות שמונה עד חמש ברציפות ולעיתים אף לא חמישה ימים רציפים בשבוע. מדוע למשל בנקים בישראל לא פתוחים חמישה ימים בשבוע מתשע בבוקר ועד שש בערב כמו בארה"ב? מדוע הם נסגרים ב-12 בצהריים ונפתחים שוב ב-1:45 ורק ביום רביעי בחודשים זוגיים ולא בשנה מעוברת על פי לוח השנה האשורי העתיק? על שום מה המוזרות הזו? על מה ולמה מקשים על הבריות? מדוע יש משרדים נותני שירות שלא מוכנים לקבל כסף ושולחים אותך בריצה לשלם בבנק הדואר ולחזור אגב איבוד התור שלך? למה להקשות? כשהגעתי לארה"ב תהליך הוצאת רשיון הנהיגה שלי שכלל תיאוריה וטסט ברכב עלה 12 דולר (תריסר דולרים) והסתיים ביומיים. כמה זה היה עולה בישראל וכמה חודשים הייתי מתייבש בהמתנה לטסט? אני לא רוצה לחשוב אפילו.

אני לא שונא את ישראל ביסודי ומדי פעם כשעוברות מחשבות כאלו בראשי אני נתקף באשמה קלה ומנסה לסנגר על ישראל כמה שאפשר. מחשבה מסוג זה עברה בראשי כשאמרתי לעצמי שבשום פנים ואופן אסור לי לשלוח מזומן לארץ ואפילו לא במעטפה בתוך מעטפה כי יגנבו את הכסף. "אתה מגזים יוספוס היקר" אמרתי לעצמי בטון מתנשא. "נכון שהארץ מלאה במנייקים וגנבים ורמאים ושקרנים אבל בוא ונסתכל על הסוגיה בהגיון. לא ייתכן שכולם גנבים. נכון?" שאלתי. "נכון." עניתי בהיסוס. "האם נכון שביום נתון מגיעים מליוני דברי דואר נכנס לארץ?" המשכתי לשאול את עצמי. "בוודאי." עניתי. "נו?!" נזפתי בעצמי – "אז מה הסיכוי שמכל דברי הדואר הנכנס, דווקא המעטפה שלך תיפול על בדיקה חודרנית ולא סתם בדיקה, אלא כזו המתבצעת ע"י עבריין פלילי שיקח את הכסף לעצמו?". הרהרתי מעט ולא נותרה לי כל ברירה אלא להסכים עם עצמי. אין סיכוי שמעטפת ביטחון (כזו שאי אפשר לראות לתוכה) הנתונה בתוך מעטפה קשיחה נוספת תגיע לידיו של גנב בדואר ישראל שיחמוס את המזומנים לעצמו. וכך, בהרגשת ביטחון הלכנו אני וחוקי ההסתברות הקוסמיים לצידי אל סניף הדואר המקומי, שם נפרדתי בהתרגשות מהמעטפה ושיגרתיה אקספרס לאחותי היקרה אשר בציון.

אתם זוכרים את המהמר שדיברנו אודותיו בתחילת הפוסט? זה שעומד מול הדילר חמוש בנבואות שחורות ובכל זאת אומר לעצמו שאינו יכול להפסיד כי חוקי ההסתברות לצידו? זה אני. הדילר במשל הוא חברת דואר ישראל. חשבתי שהסיכוי לגניבה אינפיניטיסימלי. טעיתי. המכתב הגיע לאחותי. המעטפה הקשיחה נפתחה. המעטפה הפנימית נפתחה גם היא. הכסף נגנב ממנה והיא הושמה ריקה בתוך המעטפה החיצונית הקשיחה שנחתמה בנייר דבק זול וכך הגיעה ליעדה. איני יכול לתאר מה גדולה היתה אכזבתה של אחותי הקטנה כשפתחה בשמחה את המעטפה רק כדי לגלות שאין דבר בתוכה.

ולך, עובד חברת דואר ישראל שגנבת מאחותי את הכסף שהיה מיועד ליום ההולדת שלה והעברת לה מעטפה ריקה בלי בושה – איך אומרים בפולנית? תיהנה מהכסף. אני מקווה שיספיק לך למצבה.

אם הייתי מקיא מאו.ג'יי - כך זה היה קורה

עדכון חשוב: יום לאחר פרסום הפוסט הזה בבלוג הודיעה חברת האם של פוקס כי היא מבטלת את שידור הראיון המתוכנן.

ב-17 ביוני 1994 רותקה אמריקה למסכי הטלויזיה. כמעט כל ערוץ הקרין בשידור חי את תמונותיה של מכונית לבנה מדגם פורד ברונקו נוסעת בכביש 405 הקליפורני ובעקבותיה ניידות משטרה רבות. המרדף לא היה מהיר או דרמטי במיוחד כמו מרדפים אחרים. הוא לא גבה מחיר בחיים או ברכוש – דבר שהיה מאפשר לעורכי שידורים להפריע למהלך השידורים המתוכנן ולהביאו בשידור חי בלי לחשוב פעמיים. למען האמת המרדף לא היה ראוי לכינוי מרדף – הוא לא היה יותר מנסיעה במבנה במהירות איטית. ברונקו לבנה אחת, ומאחוריה, שומרים מרחק בקפדנות, מספר מכוניות משטרה. אולם אירוע זה לא היה דבר של מה בכך. היה דבר אחד מיוחד בסיטואציה שגרם לכמעט כל ערוץ טלוויזיה באמריקה להעביר את ההתרחשות בשידור חי – בברונקו הלבנה נסע או.ג'יי סימפסון – גיבור פוטבול אמריקאי וסלבריטי מהליגה הלאומית. הוא שהה בבית עורך דינו כשהבין שהוא עומד להיעצר ע"י משטרת לוס אנג'לס באשמת רצח אשתו ניקול בראון-סימפסון וידידה רון גולדמן שנדקרו למוות חמישה ימים לפני כן. סימפסון ביקש משום מה להיעצר בביתו וכך אכן היה - בסופה של הנסיעה המתועדת ביותר בתולדות התקשורת האלקטרונית. בינואר 1995 נפתח משפטו של סימפסון – חגיגה תקשורתית חסרת תקדים שכונתה לימים "משפט המאה".

העדויות הפיזיות הקשות שקשרו את סימפסון לרצח היו נחרצות ולכאורה לא השאירו מקום לכל ספק. הן כללו טיפות דם שזוהה כשלו בבדיקות מעבדה, שכמו סימני דרך, הובילו מן הגופות לשער הקומפלקס בו בוצע הרצח. חתך תועד בידו של סימפסון כשזה כשרואיין ע"י המשטרה יום לאחר הרצח. טביעות נעל איטלקית נדירה יחסית מוכתמות בדם זוהו בזירת הרצח. סימפסון נעל נעליים זהות ובאותה מידה. סיבים מכובע מסויים נמצאו על הקרבן רון גולדמן וברשותו של סימפסון נמצא כובע שהיה עשוי מסיבים זהים וכלל גם שערות מראשו וסיבים מריפוד מכוניתו. כפפת קשמיר מוכתמת בדם נמצאה בסמוך לקרבנות הרצח. כפפה שניה תואמת נמצאה מוחבאת מאחורי בית שהיה שייך לסימפסון. בשתי הכפפות נמצאו כתמי דם שהיו תואמים לדמם של שני הקרבנות וסימפסון עצמו. הכפפה שנמצאה בסמוך לביתו של סימפסון כללה גם שערה בלונדינית ארוכה שזוהתה כשל הנרצחת. במכוניתו של סימפסון נמצאו כתמי דם שתאמו לדמם של שני קרבנותיו לכאורה. דו"ח הפתולוג קבע שהשניים מתו בין השעות 22:15 – 22:40 בערב ה-12 ביוני. עד ראיה העיד כי ראה פורד ברונקו לבנה דומה לזו של סימפסון דוהרת ממקום הרצח בשעה 22:35. בנוסף לכל אלו – מרישומי המשטרה עולה כי ניקול סימפסון התקשרה פעמים רבות בעבר כדי להתלונן נגד בעלה בגין הכאות, התעללות ומעקבים שביצע נגדה לכאורה.

כל שלל העדויות הנ"ל לא הספיקו לחבר המושבעים כדי להרשיע את סימפסון. עורך דינו המבריק ג'וני קוקרן (שנפטר ב-2005 מגידול בראשו) הצליח לנקב חורים בכל אחת מהעדויות הפיזיות בהן השתמשה התביעה. קוקרן טען לחוסר מקצועיות באיסוף העדויות, פיקפק באמיתות בדיקות ה-DNA וסיבי השיער והאשים את המשטרה בשתילת ראיות מטעמים גזעניים. בצורה זו הצליח קוקרן, כנגד כל הסיכויים לגרום למושבעים לקבוע שאין די בראיות על מנת להרשיע את לקוחו ברצח הכפול. סימפסון זוכה מחמת הספק וזכה בחירותו. מעניין לציין כי השוטר מארק פורמן, שעל "גזענותו" הסתמכה ההגנה כשקבעה שזה שתל את הכפפת המוכתמת בדם בזירת הרצח ובביתו של סימפסון עבר מרצונו החופשי בדיקת פוליגרף בשנת 1998 בתוכנית טלויזיה ובה נמצא דובר אמת. הוא לא השתיל את הכפפות המוכתמות בדמם של סימפסון והקרבנות ולא היה מודע להן כשהגיע לראשונה לזירת הרצח.

נצחונו של סימפסון לא היה מלא. למרות שנמצא זכאי בדין הפלילי הוא נתבע לפיצויים בבית דין אזרחי ע"י משפחותיהם של קרבנותיו ובסופו של המשפט נמצא אחראי למותם - למרות האבסורד של זיכויו הפלילי. בשנת 1997 נקבעו פיצויים בגובה 33 מליון דולר לטובת משפחות הקרבנות. הכסף לא היה בידו של סימפסון בצורה מלאה וגם כיום, לאחר מכירת רוב רכושו הוא נשאר חייב כ-38 מליוני דולרים למשפחות הקרבנות, סכום אסטרונומי הכולל ריבית על העשור בהן לא שולם חובו במלואו. סימפסון מתגורר כיום במדינת פלורידה הנחשבת נוחה לחייבים בארה"ב ואשר חוקי תפיסת הכספים הנהוגים בה מקלים מאד על החייב ומאפשרים הגנה מיטבית על רכושו.

פרשת סימפסון עלתה שוב לכותרות בשבועות האחרונים וממשיכה לעורר סערות קשות. רשת הטלוויזיה פוקס רכשה לאחרונה זכויות לשידור ראיון חדש עם סימפסון שביצעה המו"לית ג'ודית ריגן תחת הכותרת מעוררת הבחילה "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה" בה מתיימר סימפסון לספר למליוני צופי טלויזיה בארה"ב כיצד היה רוצח את אשתו ואת ידידה רון גולדמן "לו היה אכן אשם". מצבו המשפטי של סימפסון בארה"ב מאפשר לו לדבר בצורה חופשית על הרצח ואף להודות בו בצורה פומבית מבלי לעמוד לדין שנית, שכן חוק ה-Double Jeopardy בארה"ב קובע שאדם שזוכה בהליך פלילי לא יכול לעמוד לדין שוב על אותו הרצח. למעשה חלקה הראשון של כותרת הראיון - "אם הייתי עושה את זה" אינו אלה עלה תאנה צבוע של סימפסון שעדיין טוען לחפותו אבל לא בוחל בלספר למליוני צופים "איך היה עושה את זה" לו היה אשם. על פי החוק יכול סימפסון להודות ברצח ולקחת עליו אחריות מבלי לשלם את המחיר על כך. הוא בוחר לשחק על חפותו המזוייפת ומצד שני לתאר בפרוטרוט כיצד רצח את אשתו ואת ידידה. אני לא יודע איך יגרום לכם הראיון להרגיש, לי מתחשק להקיא, ביחוד כשאני שומע את סימפסון אומר את המילים הבאות לגבי הראיון: "אני עומד לספר לכם את הסיפור כפי שמעולם לא שמעתם אותו כי אף אחד לא מכיר את הסיפור כמוני. אני רוצה שתשכחו כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על אותו לילה כי אני יודע את העובדות יותר טוב מכל אדם אחר". אותי באופן אישי מעניין כיצד סימפסון, החף מפשע כדבריו, מצוייד בידע שיתאר לנו את המתרחש באותו ערב בצורה הידועה רק לו בראיון שכותרתו היא "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה".

השידור המיועד לסוף החודש (נובמבר 2006) מעורר תרעומת קשה בארה"ב וקריאות להחרמת המפרסמים שיבחרו לקנות זמן אוויר בשידור הראיון ואף להחרמת רשת הטלוויזיה פוקס. בשעה שעורכי דינם של משפחות גולדמן ובראון כבר נערכים לקרב על ההכנסות מהשידור– אני הייתי רוצה לשאול את מר רופרט מרדוק, בעליו של ערוץ פוקס, כיצד מאפשרת רשת טלוויזיה מכובדת לרוצח שפל "וזכאי" לספר בפריים-טיים כיצד רצח בדקירות סכין גבר ואשה חפים מפשע ומצד שני למכור למפרסמים זמן אוויר יקרים מאין כמותם לשעת שידור הראיון. מהיכן שואבים מנהלי הרשת את השילוב הקטלני הזה של ציניות, חוסר אכפתיות וחמדנות פיננסית בכדי לאפשר לשיקוץ הזה להתרחש?

ואם אכן יכשל הקמפיין הציבורי למניעת זמן אוויר מהרוצח והראיון אכן ישודר אני כבר מחכה בקוצר רוח לראיונות דומים. אולי איזה קשיש נאצי חביב בראיון שכותרנו: "אם היתה שואה, כך היא בוצעה". ריאליטי בכאילו בקריצה וחיוך. אפשר לעשות מזה סדרה ולהתחיל להדפיס כסף. תסמכו על האמריקאים לזהות את הפוטנציאל. אולי נזכה ברבות הימים לראות גם גרסה ישראלית לריאליטי שואו החדיש: "לו הרגתי את רבין, כך זה היה קורה" בכיכובו של אתם יודעים מי.

מירושלים בחרדה

יש לי שאלה אליך חרדי יקר שלי. שאלה שמציקה לי זמן רב ולא נותנת מנוח אלא לפרקים קצרים. כל כך מטרידה ומציקה השאלה עד שלפרקים תשלח פרץ של מיצי עיכול מונעים באולקוס רקטי במעלה ושטי ולעיתים תסתפק אך בביעבוע חסר מנוח של תכולת קיבתי. לעיתים השאלה מרתיחה את דמי ומכווצת את שרירי ראשי לכדי מיחוש בלתי נסבל ואז איני יכול יותר לעמוד מנגד. אתה מבין חרדי יקר שלי, מדי פעם אני פשוט חייב לשאול אותך משהו: מי לעזאזל אתה חושב שאתה?!

אני מיצר על הפניה שלי אליך דווקא בשעה עסוקה זו, חרדי יקר שלי, בשיא ההכנות לשפיכות הדמים שאתה מתכנן ליום שישי הקרוב, עת יצעדו אלפי ישראלים הומוסקסואלים ולסביות, במצעד גאווה בחוצות העיר. ידוע לי, חרדי יקר שלי, שאתה טרוד בימים אלו באגירה לוגיסטית של דוקרנים, סכינים, חוטי חשמל, אמצעים לחבלה ברכבי משטרה, אבנים, בלוקים ושאר תשמישי קדושה שנועדו למלחמת חורמה בתופעה הכלל אנושית הזו אותה אתם מכנים תועבה. ידוע לי שגייסתם כוחות מילואים ואת אימוניכם "על רטוב" כבר התחלתם, בוחנים את כוחות הרגלים שלכם מול המשטרה ואת גדודי קלעי האבנים כנגד אוטובוסים אזרחיים - אבל אולי דווקא בשעה זו הייתי רוצה לשטוח בפניך את תחושת הקבס שעולה בי כשאני עד להתבטאויותיכם הנלוזות שלכם, להבטחות הנקמה וההרג, לכתובות הנאצה בהם אתם מצטיינים, לפשקווילים המתריסים שלא היו מביישים את גבלס ולנסיון סחיטת המדינה באיומים מפורשים של אלימות ורצח.


ידוע לי היטב חרדי יקר שלי שירושלים שייכת לך ורק לך. אחרי הכל היו אלו גדודי הנהרגים באוהלה של תורה שבמסירות נפש שאין שניה לה נקצרו במאותיהם תחת אש מקלעי הלגיונות הירדנים וזאת בכדי לאחד ולחבר את חלקי העיר החצויה – דבר עליו כולנו אסירי תודה לעד – ועל שום כך הייתי רוצה לרדת על ברכי ולהתחנן בפניך לבל תכה ותהרוג בהומוסקסואלים ובלסביות שיעזו לפסוע מעדנות ברחובות עירכם הקדושה אשר הקמתם במו ידיכם העמלות. אנא, סלח להם חרדי יקר שלי. הסוטים האומללים שמגיעים הישר מסדום ועמורה שוטים ושוגים תחת האשליה שחיים הם במדינה דמוקרטית וחופשית בה לכל אזרח נתונה תנועה חופשית וזכות לצעוד ולהפגין נוכחות בתיאום עם השלטונות. תמימים הם וגדלו בבתים משוקצים ומשומדים בהם אין מודעים לתורת ישראל האוסרת על יחסים שלא כדרך הטבע בין אשה לאשה ובין גבר לגבר וסבורים ברוב תעוזתם שרק משום שנבראו כך ע"י הקדוש ברוך הוא, מהווה הדבר גושפנקא להתעלמות מחוקי הדת הכתובים והברורים עליהם נסמכת אמונתך. בטוחני כי אתה בסתר לבבך מאחל אתה להם רפואה שלמה ומזור למכאוביהם.

צר לי גם על מעשי האפיקורוס החוטא, היועץ המשפטי לממשלה שקבע כי סוטי המין הנלוזים זכאים לממש את זכותם החוקית לצעדה בשטחה של מדינת ישראל בדיוק כפי שאתם רשאים לאכלס את לב שכונת שינקין בעיר ההשמד תל אביב או למלא את אצטדיון רמת גן המשמש לכדורגל בימים כתיקונם רחנמא ליצלן, בעשרות אלפים מאנשיכם כדי לסגוד לאדמו"ר זה או אחר או לאיים בשריפת חילוניים בגיהנום רותח באורגיות מקודשות של החזרה בתשובה. מבין אני כי את הפריווילגיה המאפשרת לכם לאסור על חילוני משוקץ לצעוד ברחובותיכם בשעה שאתם צועדים באופן חופשי וגלוי ברחובותיו אתם שואבים כתמלוגים על המצאת היהדות לפני מספר אלפי שנים, פטנט עליו אתם מחזיקים את זכויות היוצרים ואת כל הזכיונות. אתם אלו שתקבעו מיהו יהודי, מי ראוי בחתונה, מי זכאי להתגרש וכיצד, מי ראוי להיות מאומץ, מי ראוי לקבר בני אנוש ומי לקבר בהמות והכי חשוב מכל – אתם ורק אתם תקבעו מיהו המוסרי ומיהו הסוטה המרושע אשר לעולם לא יקבל אפגרייד לגן עדן.

בשם כולנו הייתי רוצה להתנצל בפניך חרדי יקר שלי על שלא עלה בידכם לשכנע את נציגי ממשלת המשומדים והמשטרה ברצינות איומיכם הרצחניים עד שאלו יפעלו לביטול הגזירה שנפלה עליכם. ידוע לכל כי מדובר בזילות חצופה של מעמדכם המורם מעם, זה המאפשר לכם ליהנות מתקציבים שמנים המופנים בחלקם האחד לחינוך ילדיכם לשנאת המדינה, תיעוב הדמוקרטיה, ביזוי החילוניות ושלילת הציונות, ובחלקה האחר למימון מילויה הקפדני של מצוות פרו ורבו המתבצעת באדיקות וללא כל קשר ליכולת כלכלית או אמצעי פרנסה העומדים לרשות ההורים הפוריים הממלאים את הארץ. מבין אני בהחלט מדוע אתם משתוללים ברחובותיכם, מציתים פחי אשפה, זורקים אבנים על אוטובוסים ואוגרים "נינג'ות" לטיפול בניידות משטרה. שלטון החוק הדמוקרטי שהכיר בעליונותכם המוסרית העז הפעם לפקפק בה - השם ירחם - ועבור מי? עבור אוסף משומדי משכב זכר ובהמה הבאים לטמא את סלע קיומכם בנוכחותם.

לא קל לי לראות כיצד מותקפים אתם מכל עבר על ידי אנשים קטנים וחסרי השכלה תורנית שאינם מבינים מדוע מוצדק בהחלט לקרוא להריגתם של כופרים בעלי נטיות מיניות משונות לא עלינו. אותם אנשים לא הפנימו לגמרי את קונספט עשרת הדיברות ושוגים בצעקות "לא תרצח" נגדיכם. בניגוד להם חרדי יקר שלי, אני קראתי את הדיברות, ולא רק אותן אלא גם את האותיות הקטנות שנמצאות מאחור שאיש מלבדכם לא מכיר, את הסעיפים הסודיים המאפשרים לכם להפליא מכות רצח בכל מי שאינכם מסכימים עמו, להשליך לעברו בקבוקי תבעירה בתקווה שישרף באש הגיהנום, לצלוף אבנים גדולות על מכוניתו למען יתהפך ויהרג, לנעוץ סכינים חדות בבשר פיגוליו ועדיין להיות בצד הכשר של "לא תרצח". וכי איך יחשב הדבר לרצח כאשר ההתנכלות מופנית לעבר אויבי האלוהים ותורתו.

לסיום הייתי רוצה להתנצל בפני בני משפחתך, חרדי יקר שלי. שהרי לאחר המצעד המשוקץ תפרוץ מלחמת לבנון השלישית כפי שחכמיכם הגדולים בתורה חזו. במקרה זה בוודאי תגוייס לצבא ותשלח לחזית ללחום לצידם של החוטאים שהביאו עליך את האסון הזה במו ידיהם ורגליהם המפזזות. כשאני מקשיב לאיומך וחוזה באימוניך בזריקת רימוני תבערה מאולתרים ובסכינאות אין אני מסיק אלא כי לוחם אמיץ אתה ועשוי ללא חת. כולי תקווה שתשוב לביתך בשלום ושלא תיאלץ חס ושלום למצוא את מותך בשדה קרב הנופל ברמת איבזור ונוחות מזה של אוהלה של תורה.

הודית עסקית לעשרה ימים

זה היה יום רגיל לגמרי. ישבתי במשרדי ובהיתי במסך המחשב שמולי. קרוב לוודאי שאותו יום היה גם מסתיים כמו כל יום אחר אלמלא הקול שאמר לפתע "אתה נוסע להודו". הקול היה שייך לבוס שלי שהגיח משום מקום והתיישב על קצה השולחן. אם לומר את האמת זה לא תפס אותי לגמרי בהפתעה. ציפיתי שזה יגיע. במשך חודשים נפלו קרבן לנסיעה הטקסית הזו להודו מספר אנשי מפתח בחברתנו. כמו חברות אמריקאיות רבות המנסות לקצץ בעלויות, הקמנו גם אנו חברת בת הודית על מנת לגייס כח אדם זול למשימות פיתוח ובדיקות איכות. חברת הבת ההודית שהקמנו קבעה את מושבה בעיר פונה, שנמצאת כשלוש שעות נסיעה מזרחית למומבאי, עיר הנמל בת 15 מליון התושבים המוכרת יותר בשמה הישן בומביי. בימים עברו התפרסמה פונה בזכות האשראמים הפועלים בה וביחוד בזה של הגורו אושו. כיום מפורסמת יותר העיר בזכות היותה אחד ממרכזי הייטק בהודו, מעמד ששינה לחלוטין את פניה של העיר בעשור האחרון. בכל החודשים שעברו מזמן הקמתה של השלוחה ההודית החזקנו שם בנוכחות קבועה של נציג מטעם המשרד בארה"ב וידעתי שזה רק עניין של זמן לפני שאני אאלץ לנסוע לשם - לא דבר שציפיתי לו בכליון עיניים, וכך מצאתי עצמי מעקם את פרצופי בעדינות ושואל "טוב, מתי?". התשובה שקיבלתי היתה "ברגע שאתה מסיים את סבב החיסונים".

היא מוכרת לכולנו ומשמשת תחנת תרבות בחיי עשרות אלפים מאיתנו, ביחוד אלו המוצאים עצמם באיזור הדמדומים הריק של בין השחרור מהצבא לתחילת החיים. בעיני רבים היא נחשבת כאחד מפלאי תבל, ולאחרים היא פרה קדושה, תרתי משמע אך כמו שאתם בוודאי מבינים, כמו כל מדינת עולם שלישי אחרת, הודו לא משכה אותי במיוחד. תמיד העדפתי לטוס לאירופה לטייל מאשר להיסחב עם תרמיל גב אל חופי גואה כדי "לשתות חשיש" עם החבר'ה. יכול להיות שהפסדתי משהו – אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני מפונק ואוהב נוחות. גם כשאני מבלה בצורה הכי אקסטרימית שאפשר, ואדרנלין הוא בהחלט אחד מסמי הבחירה שלי - קופץ ממטוסים, עושה באנג'י ומחליק במהירות במורד מדרונות מושלגים - אני עדיין אוהב לנחות במקום מוכר או לפחות במקום בו כרטיס האשראי שלי מתגהץ בקלות ולא צריך לדאוג לאיכות המים שאני שותה או אלו הנמצאים בקולה איתה אני מנסה להתחמק משתיית מים. הודו מעולם לא משכה אותי – אני מודה באשמה. החיסונים, המחלות ותופעות הלוואי שהסבירו לנו עליהן לא הוסיפו לי כל חשק לנסוע לשם – הרעיון של להיות חולה שם ממשהו שאכלתי לא עשה לי טוב והעוני המשווע שידעתי שאמצא שם למכביר לא עשתה את הודו סקסית יותר עבורי - אבל עבודה זו עבודה והייתי חייב לנסוע. במשך מספר שבועות קיבלתי מספר מצומצם של זריקות נגד טטנוס, צהבת ושאר רעות חולות ובסופן, חמוש בפנקס חיסונים אמריקאי, כדורי מלריה וויזה הודית בדרכון הייתי מוכן לנסיעה.

כצ'ופר על זה שחוייבתי בנסיעה להודו משכתי בחוטים המתאימים והצלחתי לסדר לעצמי מסלול טיסה שכלל עצירה של מספר ימים בישראל לפני הנסיעה להודו – כדי לטעון מצברים, לבקר משפחה ולבדוק מה התחדש בסצנת החומוס המקומית. לאחר מכן התייצבתי שוב בבן גוריון מוכן לטיסה להודו. בפעם הראשונה בחיי טסתי עם חברת אל-על. משום מה מעולם לא הזדמן לי מעולם לטוס איתם. כמו ישראלי טוב ששמע אינספור סיפורי אל-על אימתניים ציפיתי לאוכל מגעיל, דיילות אנטיפתיות, שיפשוף בפיקת הברך מחוסר מקום ומטוס מיושן ומקרטע שנקנה משומש מחברת התעופה של ניז'ר בשלהי אביב 1963. אני חייב לציין הופתעתי לטובה. הדיילות היו נחמדות, היה לי מקום לרגלים, האוכל היה לא רע בכלל יחסית לחברות אחרות, העיתון דיבר אלי בשפתי והמטוס, 767 לא מיושן לגמרי לא קירטע כלל ופעל היטב במלוא הדס"ל. הוסיפו לזאת את מזג האוויר ששיתף גם הוא פעולה ותקבלו טיסה חלקה ונעימה שאת רובה ביליתי בלהביט סביב על שכני למחלקת התיירים. התפלאתי מאד לראות כמויות לא מבוטלות של משפחות ופנסיונרים – לא בדיוק מי שדמיינתי מאכלס טיסות מסוג זה – צעירים פרועים שזה עתה סיימו שלוש שנות שירות בשטחים וטסים להודו כדי לעשן עצי אקליפטוס במשך חצי שנה.

כידוע לכולנו וביחוד לאלו מאיתנו המורשים לאחוז בהגאי מטוסים או ספינות, הדרך המהירה ביותר בין שתי נקודות על כדור עוברת דרך מעגל גדול. מעגל גדול הוא כל מעגל על כדור הארץ שמרכזו במרכז הכדור (או חוצה את כדור הארץ לשני חלקים שווים). זו הסיבה מדוע תוואי הטיסה מתל אביב לניו יורק על מפה נראה כמו חצי עיגול מוזר שעובר דרך גרינלנד ואתם שואלים עצמכם מדוע לא מותחים קו ישר על המפה וזהו. התשובה היא שהמפה שאתם מסתכלים עליה היא שטוחה ובמציאות הרי המפה יושבת על כדור וזו הסיבה לעקמומיות הקו. הקו שנראה לכם ארוך ומעוקל מאד על מפה שטוחה ובוודאי שארוך מקו ישר בין שתי הנקודות הוא למעשה הקו הקצר ביותר ליעד. נתיב המעגל הגדול מישראל להודו עובר דרך מספר מדינות שהיו מעדיפות לא לראות מטוסי על-אל טסים בשטחן ולכן בלית ברירה מתארכת הטיסה עד כדי שמונה שעות במקום חמש. טסים דרומה לכיוון אילת ומשם ממשיכים דרומה על קו החוף של אפריקה. פונים שמאלה לאחר חציית תימן וממשיכים מזרחה בקו ישיר להודו.

נחתנו בהודו בשעת אחה"צ מאוחרת. המטוס הסיע מספר דקות בדרכו לחנייה בטרמינל – עוברים בדרכנו ליד מטוסים מאיחוד האמירויות – מחזה שלוקח כמה שניות כדי לעכל כישראלי. עוצרים בטרמינל, השרוול מתחבר למטוס ואט אט אנו יורדים הנוסעים ומפנים את המטוס. אתה עדיין נמצא בעולם המערבי בעודך פוסע בשרוול אל עבר הטרמינל ואז אתה שם רגל על רצפת הבלטות המיושנות של הטרמינל - זה פוגע בך בבת אחת: גל חום וריח מוזר שילווה אותך בכל פעם שתיכנס לבנין בהודו – מין ארומת חומר ניקוי זול וחריף שכמותו טרם הרחת. הולכים בטרמינל לכיוון עמדות בדיקות הדרכונים ואז אתה מבין מהיכן מגיע הריח המוזר. על כל 50 מטר רבוע עומדת הודית בלבוש סארי מסורתי עם "ספונג'ה" ודואגת למירוק הפרצלציה שלה של רצפת הטרמינל. מודל זה עוד יחזור על עצמו במקומות אחרים. בידוק הדרכונים מהיר מאד. בדיקת ויזה, חותמת ואתה ממשיך ישר בטרמינל הארוך כדי לקחת את המזוודות. בדרך גובר הריח המשונה ואתה רואה עוד ועוד הודיות, חלקן נערות צעירות, חלקן קשישות בלבוש סארי מסורתי וסנדלים מקרצפות את רצפת הטרמינל עם דלי וסמרטוט. לקחתי את המזוודות שלי מהקרוסלה, אמרתי יפה תודה לאל-על שמילאה את חלקה בעסקה על הצד הטוב ביותר, ושמתי פעמי לעבר היציאה.

נהגי מוניות מחכים ללקוחות מחוץ לטרמינל

מכה של חום מהביל. אני מחוץ לטרמינל. מאחורי חבל המתוח לאורך המדרכה כחמישה מטרים אל מול שער היציאה צובאים כמאה נהגי מוניות ומקשקשים בהמולה רועשת. חלקם מחזיקים דפים לבנים עליהם רשומים שמות הנוסעים להם הם מצפים, חלקם האחר ללא סידור מראש, עסוקים בדיג לקוחות מזדמנים ומנסים לפתות אותי בצעקות לבחור בהם. פעמיים עברתי לאורכו של החבל, גורר אחרי את המזוודה הגדולה, מושך אלי מבט של מאה נהגים רעבים, מחפש את הדף הנושא את שמי. "איחרת! חיכינו לך כל היום!" ספק מצחקק ספק מתלונן הנהג שלי כשלבסוף מצאתי אותו מתחבא מאחורי כמה מחבריו. "אני יודע" אמרתי, "ביקשתי מהמשרד להודיע לכם שהטיסה מאחרת ביציאה." אין תגובה ואני הולך אחריו אל מגרש החניה העמוס לעייפה במיניבוסים לבנים מיניאטורים ומוניות שחורות סטנדרטיות שנראו לי במבט ראשון כמו רכב פז'ו 404 שהוקטן לכדי ארבעים אחוז מגודלו המקורי. "כאן" מסמן לי הנהג על מיניבוס קטנה ולוקח ממני את המזוודה. אני נכנס למושב האחורי ומנסה לשווא להתרווח במושב הצר שמשאיר לי פחות מקום לרגליים מאשר מושב המטוס של אל-על. בנסיעה איטית אנו עושים דרכנו ליציאה משדה התעופה. צפויה לנו נסיעה של כמעט ארבע שעות מזרחה עד לעיר פונה. לפני שעלינו על הכביש המהיר בילינו זמן לא מבוטל מנווטים בסמטאותיה הצרים של מומבאי ואני לא יכולתי להפסיק לבהות החוצה בתדהמה. דבר כזה עוד טרם ראיתי.

הייתם פעם בדיסנילנד? יש שם מתקן שנקרא It’s a small world. מדובר בשרשרת סירות קטנות השטות בתוך תעלה רדודה המתעקלת בתוך בניין ענק, סגור לצליל ולאור המעוצב כסדרה של סטים מפוארים הלקוחים מעולמו של וולט דיסני. תוך השמעת השיר המפורסם שעל שמו נקרא המתקן, שטה לה בעצלתיים שרשרת הסירות בתוך תוואי התעלה המפותל, מה שהופך את השייט לסדרה בלתי פוסקת של תגליות חדשות מאחורי כל עיקול - צבעים, צורות ודמויות מוכרות, חגיגה לעיניים וחוויה בלתי נשכח לילדים. כשנכנסנו אני והנהג שלי לתוך מבוך רחובותיה הצפופים של מומבאי הרגשתי כמו ילד במתקן ההוא בדיסנילנד – השוני היחיד היה שאת הדמויות הצבעוניות של וולט דיסני והמוסיקה המתקתקה החליפו דמויות התושבים המקומיים העוסקים בשלהם לצלילי מוסיקה הודית ממסטלת שבקעה מקסטה לה הקשיב הנהג. הייתי מרותק.

הערב כבר ירד והרחובות והבתים כמו התעקלו וסוככו עלינו. התקדמנו במהירות זחילה ברחוב דו סטרי פקוק שרוחבו לא עלה על נתיב אחד מודרני במקומותנו. כה צפופה היתה התנועה עד שיכולתי בנקל לשלוח ידי מחלון הרכב עמוק אל תוך הרכב שלצידנו ולפשפש בתא הכפפות. רישקות, אופנועים ומכוניות התמזגו בעשרות הודים, נשים, ילדים וגברים שהילכו בינות התנועה האיטית, קופצים בתזזיות מדי פעם לשמע צפצוף מהיר המזהיר אותם מפני פגיעה. בצורה המזכירה אשכולות אינסופיים של שבלולי ים הנצמדים אל הסלעים בחוף וממתנים לגאות, נשקו לשפתי הכביש משני צידיו שורות אינסופיות של מבנים שנבנו כלאחר יד – פחונים, בקתות עץ, חושות לבנים, חנויות ובתי עסק זעירים פתוחים אל הרחוב – צמודים אחד לשני ללא כל מרווח נשימה, יוצרים פסיפס צבעוני של אי-סדר וצורה כה מדהימים בחוסר ההרמוניה האסתטית שבהם, עד כדי איבוד היכולת להסיט מהם את מבטך. שורות של נורות תלויות האירו באור חלוש את בתי המלאכה והעסקים. על הרצפה היו ישובים סנדלרים, תכשיטנים ובעלי מקצוע אחרים, עוסקים במלאכתם לאורן הדל של נורות חשמל. או מדברים עם לקוחותיהם. מאחורי בתי העסק הפתוחים אל הכביש ניתן לראות מבני מגורים - בלוקים ריבועיים של לבנים בעלי פתח יציאה אחד מהם באו ויצאו ללא הרף בני משפחה. הרגשתי שנחתתי על כוכב זר. הזמן נדחס. בשלב כלשהו השארנו את המולת העיר הצפופה מאחורנו, הרחובות הצרים התרחבו לעורקי תנועה רחבים יותר ולא עבר זמן רב ועשינו דרכנו בחשיכה על הכביש המהיר המוביל לפונה.

אין משאית בהודו ללא הכיתוב הנ"ל

משפחה בת ארבע נפשות ואופנוע אחד


נסיעה בכבישי בהודו היא חוויה בפני עצמה. הדבר הראשון שאתה שם לב אליו אחרי שאתה מבין שהאחריות למניעת דריסת הולכי רגל מוטלת על הולכי הרגל ולא על כלי הרכב, הוא השימוש הבלתי פוסק בצופר שלא לצרכי עוינות מוטורית גרידא. בישראל ציפצופים בלתי פוסקים מעלים באופן טבעי את לחץ הדם לכל מחזיקי ההגה. לא בהודו! את השיעור הראשון קיבלתי כאשר הנהג שלי נצמד למכונית שנסעה באיטיות יחסית מלפנינו ולא שינתה נתיב. הוא צפר ברציפות במשך חצי דקה עד שזו ניאותה לבסוף לסוט לנתיב האיטי ולהניח לנו לעקפה. בישראל או אפילו ארה"ב המנומסת הייתי מצפה לתגובה חריפה ומטר קללות מהנהג המובס שכן ידוע לכולנו כי הפעלת צופר למשך חצי דקה כמוה כאצבע משולשת מתריסה בפרצופו של יריבך. לא בהודו! כשחלפנו על פני הנהג האיטי הוא נופף בידו לשלום כאילו היינו מכרים ותיקים משכבר הימים. בהודו, כך מסתבר, אין רואים בהפעלת צופר מתמשכת כאות של עוינות ורוגז. למעשה ההיפך הוא הנכון, ההודים מעודדים אותך לצפור ואין רכב איטי ומסורבל בהודו (בעיקר משאיות) שאינו כולל את הכיתוב הצבעוני מאיר העיניים HORN OK PLEASE על אחוריו המשמש כמו הצהרה - "זה בסדר חביבי, אתה יכול לצפור לי כשאתה רוצה לעקוף". המשאיות בהודו משונות מאד. רובן ישנות מאד, מקושטות בצבעים עזים ובאיורים מקוריים, חלקן חסרות דלתות וריקות לחלוטין בקבינה היכן שמושב הנוסע נמצא. ראיתי עשרות משאיות בהן הנוסע ישב ישיבה מזרחית על רצפת הקבינה. המטען לרוב היה קשור בברזנטים צבעוניים ומדי פעם הייתי קולט אנשים שוכבים פרקדן על ערמות של בדים בתוך תא המטען, מצטרפים לנסיעה. בהודו, כמו בישראל נפוץ מאד השימוש בקטנועים ואין זה מחזה נדיר לראות משפחה בת ארבע נפשות רכובה על קטנוע אחד. ההודי הממוצע אינו יכול אפילו לחלום על רכישת מכונית פרטית וברי המזל ממעמד הביניים העליון שבכל זאת יכולים להרשות זאת לעצמם קונים דגמי רכב זולים מתוצרת יפנית וקוריאנית המיועדים במיוחד לשוק ההודי. להודו תעשיית רכב מקומית, כמו זו של קונצרן הענק טאטא המייצר רכבים פרטיים ומסחריים. בכל שהותי בפונה ומומבאי לא ראיתי רכבים מערביים עדכניים מלבד מרצדס אחד דוהר בכביש המוביל מפונה למומבאי ומסתיר מאחורי וילון כהה הודי ששפר עליו מזלו או אזרח זר שאולי לא היה חש בנח ברכב הודי נטול מושבי עור.
משאית טיפוסית בהודו. קישוטים בעבודת יד ועשרות הודים בתור מטען


השעה היתה כבר כמעט עשר כשהגענו למלון גורדון-האוס בפונה, במלון קטן, יפהפה וחדש לחלוטין שנפתח כשבועיים לפני הגעתי ונראה כי עדיין סבל ממחלות ילדות לוגיסטיות. המחשבים בלובי המפואר מיאנו לעבוד ועברה כמעט חצי שעה עד שהורשתי להיכנס לחדרי. ההודים מצטיינים ביצירת בועות מערביות בתוך סביבת עולם שלישי. המלון מצוחצח ונוצץ, עשוי פרקטים ושיש משובח ומצוייד בחדרים שלא היו מביישים מלון מערבי יוקרתי ברמת האיבזור והטכנולוגיה. אבל אתה בהודו. הילת היוקרה נעלמת במחי יד כשאתה יוצא את גבולות הלובי ושב למציאות. הרחוב שמחוץ למלון מתפורר, מאובק, מזוהם והגרוע מכל - נטול כל מדרכות למרות היותו רחוב מרכזי בעיר. המכוניות והריקשות שנוסעות בו ללא הרף תופסות חלק נכבד ממנו והולכי הרגל מסתפקים ברצועת עפר צרה משני צידי הכביש. לאחר הצ'ק אין חשבתי לרדת לרחוב ולנסות לחוות קצת הודו לפני השינה, אבל הרחוב החשוך נטול המדרכות יצר מחסום בלתי נראה עבורי שלא היה ברצוני לפרוץ. עליתי בחזרה לחדר ולא עבר זמן רב ונרדמתי במיטה המרווחת.

מסעדת המלון גורדון האוס, פונה, הודו

את ארוחת הבוקר אכלתי במסעדת המלון, מין שילוב מעניין של מסעדה סינית עם סגנון דוכני הווק ברחובות הונג קונג. המסעדה החדשה היתה בהרצה ונראה היה כאילו צוותה "סיים רק השבוע קורס למלצרות". ארוחת הבוקר היתה מזנון חופשי. לקחתי ביצה מקושקשת, תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות ברוטב אדום לא מוגדר אך טעים והרבה מיץ תפוזים. עשר דקות עברו ואני בלובי ממתין לנהג שלי שהגיע באיחור מה, לבוש במדים בצבע אחיד ונוהג במכונית יפנית "קופסתית". הנסיעה למשרד ארכה כחצי שעה ובפעם הראשונה ראיתי את הודו האמיתית באור יום. הרחוב החשוך נטול המדרכות מהערב הקודם הפך לדרך סואנת ועמוסה בה עברו מאות מכוניות, רקשות, אופנועים, הולכי רגל ורועים על צאן מרעיתם. המולת הצופרים לא פסקה לשניה ועל הכאוס הופקדו שוטרים לבושים במדי חאקי שכיוונו את התנועה בתנועות ידיים ושריקות רמות.

הנסיעה ברחוב הראשי במכונית "לא טיפוסית" חשפה אותי לעוד אספקט של הודו שכמערבי, אי אפשר לחמוק ממנו בשום אופן – קיבוץ נדבות. כשעצרנו באחד הרמזורים התנפלו ארבעה ילדים בלבוש מלוכלך וקרוע על החלון האחורי וביצעו תנועת "אכילה" בידיהם הריקות. כמובן שלא יכולתי לעמוד בחוסר מעש מול "ילדים רעבים", ולמרות ששיערתי שאלו מופעלים בשלט רחוק ע"י הוריהם או אחרים, גלגלתי למטה את החלון ונתתי שטרות של מאה רופיות (כשני דולר) בידיהם שנדחפו בכח לפנים המכונית, מה שכמובן גרם לעשרות ילדים נוספים לרוץ מיד לכיווננו ולצבוא על חלון המכונית, רומסים איש את חברו תוך שליחת ידייים מתחננות פנימה. רק צעקותיו של הנהג שלי ולחיצה נמרצת על דוושת הגז הצליחו לפזר את המהומה. "אל תיתן להם כסף! לא יותר מעשר רופיות." הוא אמר לי בעודו צועק בהינדי על הילדים שהתעלמו ממנו לגמרי. הייתי המום מהמהירות בה התכנסו עשרות ילדים קבצנים מול החלון הפתוח. האם כך הם מבלים את יומם? במארב למכוניות "מערביות"?. סצנה זו חזרה על עצמה בווריאציות שונות בכל פעם שעצרנו לאורך הרחוב הראשי. בכל פעם התנפלו על המכונית קבוצות ילדים והתחננו לנדבה. פעם בשלשות, פעם ברביעיות ופעמים אחרות בקבוצות גדולות מדי כדי לספור. ריחמתי עליהם נורא והרגשתי אשם על כל מה שיש לי בחיי. אולי על זה בדיוק הם סומכים? - בכל אופן, חשבתי לעצמי, גם אם כל זה מבויים ומתוכנן מראש, הרי שילדים כאלו ראויים לכל צורה של רחמים. הזכרתי לעצמי לקחת שקית עם וופלים של "פסק זמן" שהבאתי מהארץ. אם הכסף שאני נותן להם הולך "למפעיליהם", לפחות שיהנו משוקולד טוב. הם ילדים, לא?

בנייני ההייטק בהודו דומים נורא לאלו שבארץ ומשום מה הזכירו לי איזורי תעשיה ישראלים הבנויים דווקא באיזורים סוציו-אקונומיים נמוכים כמו יהוד או אור יהודה בהם אתה יכול לראות בנייני מגורים עלובים עם הרבה חול ועפר מסביבם ובאמצע כל זאת – בניין זכוכית חדש ונוצץ, רק שבניגוד לישראל את בנייני ההייטק בהודו מקיפות שכונות מגורים של חושות לבנים עלובות בהן מתגוררים עשרות חסרי כל וחומות בטון גבוהות שתפקידן למנוע את כניסת דיירי החושות. על שער הכניסה מופקדים "ש.ג" לובשי מדים אחידים הכוללים כומתה שחורה. כשהגענו לשער הבניין קפץ הש.ג שלנו "מהבוטקה" שלו ומיהר לפתוח את השער בפנינו. כלפי חוץ מקרינים בנייני ההייטק בהודו חזות אולטרא-מודרנית, עתידנית כמעט. ראיתי בניינים שנבנו כפירמידה, כאלו שנראו כגלילי זכוכית כחולים (מזכירים את בנייני אורקל בקליפורניה) וכאלו שדמו למצודות עם צריחי זכוכית מרשימים. מנסיון אני יכול להעיד הרושם הארכיטקטוני מסתיים כשאתה פוסע פנימה לתוך אחד מהם. גם לבניין המפואר ביותר אין מעלית אפילו כשמדובר בחמש קומות. המרצפות מזכירות את אריחי "הפתיתים" של שנות ה-60 שהיו נפוצים בבתי מגורים בישראל ושוב אתה נתקל באותו ריח מוזר וחריף של חומרי נקוי שנחקקו במוחך בשניות הראשונות בשדה התעופה במומבאי ואכן, כשאתה עולה במדרגות אתה רואה שוב את אותן מנקות לבושות סארי עסוקות בספונג'ה תמידית. זה לקח לי יומיים להבין שצוות הנקיון קבוע ואינו מגיע רק בסוף היום כנהוג במקומותנו. הם אחראים לאחזקה שוטפת של הבניין בכל שעות היום. השירותים בבניין הזכירו לי את הצבא, לא את בול הפגיעה של השטח חס ושלום אלא יותר את השירותים המוכרים ממגורי חיילים. ישבתי במשרד של שנות האלפיים, עם חיבור אינטרנט מהיר וציוד חדיש ומאחורי, מעבר לחלון, פסעו להן פרות משוטטות ללא השגחה וילדי החושות העניים עשו צרכיהם בשדה הפתוח מעבר לחומה שהפרידה בינינו. טוב, אולי אין בעצם ליהוד ואור יהודה במה להתבייש.

זהו הנוף ממשרד זכוכית של הייטק בפונה, הודו


כך עברו עלי שבעה ימים בעבודה. סדר היום שלי היה דומה כמעט בכל יום. התעוררתי בשבע בבוקר, מקלחת וארוחת בוקר במלון – הנהג שלי היה פוגש אותי בלובי באיזור השעה תשע והיה מביא אותי למשרד עד בתשע וחצי עד עשר, תלוי בעומס התנועה. הייתי עובד עד אחת בצהריים, ואז היינו הולכים לאכול באחת מהמסעדות הקרובות – בחמש היינו עולים לגג הבניין כדי לשתות תה, מנהג הודי מעניין שאימצתי בחדווה, ואז המשך עבודה עד השעה שבע בערב ושוב, חוזר עם הנהג בחזרה למלון או נשאר עוד שעה שעתיים של פינג פונג שולחן עם צעירי המשרד שלא ממהרים לאשה ולילדים. ימי העבודה עברו מהר מאד ואת אחד מסופי השבוע הקדשתי לטיול בעיר פונה – לאו דווקא למוקדי התיירות שבה אלא לשכונות המגורים האותנטיות, העניות – מה שעניין אותי הוא לראות איך חי ההודי הממוצע ולאו דווקא צפייה בקבוצת מערביים שחושבים שהגיעו להארה מקפצים באשרם של אושו כטוב ליבם בסוטול (מה גם שכדי להיכנס לשם צריך לעבור בדיקת איידס ואני פוחד מהמחטים שלהם). דבר אחד אני רוצה לציין – וזה הפתיע אותי – האוכל ההודי שאנחנו מכירים ממסעדות הודיות "אותנטיות" – אין בינו לבין האוכל ההודי האמיתי דבר וחצי דבר. לא היכרתי את המנות במסעדות אליהן לקחו אותי לארוחות צהריים ואם חשבתי לעצמי שאני מסוגל להתמודד היטב עם חריפות – הרי שנכונה לי הפתעה צורבת חיך. אני חייב להודות שאני אוהב יותר את האוכל ההודי המוגש במסעדות בחצי הכדור המערבי. אולי זה עניין של הרגל, היכן שהתקבע הטעם שלך – שכן ההודים שהיו מגיעים לבקר במשרדנו בארה"ב היו נשבעים שהאוכל ההודי באמריקה אינו אכיל כלל וחלקם אף העדיפו לנבור בדלי נגיסי עוף של הקולונל.

אוכל הודי אמיתי. אותנטי מדי?


הטיסה שלי היתה אמורה לצאת ביום ראשון בחזרה לישראל. את סוף השבוע האחרון ביליתי בעיר מומבאי באחד ממלונות רשת טאג' – שם התגלה לי עוד פן של הודו שלא זכיתי לראותו היטב במהלך שהותי בפונה. הנהג שלי הביא אותי עד לחניית הלובי של המלון ועוד טרם רגלי השניה פסעה מחוץ למכונית, רצו אלי שלושה סבלים במדים של רס"ר משמעת בצבא הוד מלכותה ולקחו את המזוודה שלי ואת תיק המחשב ופסעו לפני אל עבר הכניסה. כעליתי במספר המדרגות המובילות לדלת הגדולה נעמד מולי אדם לבוש מדים מקושטים עוד יותר ופתח לי את הדלת בעודו מצדיע כאילו הייתי מפקד הכוחות המזויינים של ארצות הברית של אמריקה בכבודי ובעצמי והדלת לא היתה אלא כבש המדרגות המוביל לטיסת Air Force One. בכל כוחי עצרתי עצמי מלהצדיע בחזרה ולומר "חופשי". גיהוץ מהיר של כרטיס האשראי בלובי ואני עולה לחדר. זוכרים את צוות המנקים התמידי מהשדה תעופה וממשרדי ההייטק? גם פה יש. בכל קומה וקומה יש צוות של מטאטא ואחראי ספונג'ה. הם לא עוזבים את הקומה. הקומה שייכת להם. הם יושבים על כסא בפינה ובפרקי זמן קבועים קמים ומבצעים את סיבוב הנקיון שלהם. אבל הודי ממושמע לא יעז לשבת על כסא כשאורח עובר במסדרון ולכן בכל פעם שאתה עובר מולם הם קמים לדום מתוח ומברכים אותך לשלום. אני זוכר מלון באילת עם הורי בגיל עשר. ההורים הלכו לאכול משהו ואני נשארתי בחדר. דפיקה על הדלת – "מי שם?" המנקה בפתח עם דלי וסמרטוט. "באתי לנקות קקי של יונות במרפסת" אמרה ודחפה אותי פנימה עם הדלת. ההודים מעודנים יותר.

צפייה בטלויזיה ההודית היא חוויה אנתרופולוגית מעניינת – ביחוד בפרסומות. אם חשבתם שבארץ ישראל הישנה והטובה אנו אוהבים לדחוף לשון רוטטת לעכוזה של ידידתנו היחידה ארה"ב של אמריקה בשעה שאנחנו קוראים ל-500 גרם חומוס עם חריף בשם עברי אבל מקנחים בפאנץ' ליין בלונדיני לועזי בסגנון Cause you just gotta have it – הרי במומבאי, "לוס אנג'לס ההודית", בירת תעשיית הסרטים בוליווד, הלשון מלחכת לא רק את העכוז אלא ממשיכה הישר פנימה לסרעפת ללא עצירות ביניים. הפרסומות בהודו לא מיועדות לשוכני החושות שמהווים 70 אחוזים מאוכלוסיית תת היבשת – להם אין טלויזיה. הפרסומות מיועדות לכאלו שחושבים שאם רק יוכלו לעצום עיניים ולהתעלם מהילדים היחפים שגרים במרחק עשרים מטר מהם – או אז יהיו חלק בלתי נפרד מתרבות השפע המערבית – מילאנו – רומא – פריז - ניו יורק - ... ומומבאי – לא פחות ולא יותר. ואם הם כבר מערביים – אולי הם ירצו לקנות איזה טלפון סלולרי של נוקיה. באופן משעשע למדי הפרסומות בהודו דוברות אנגלית – הפאנץ' ליין בסוף – רק הוא הודי! בפרסומות אין עוני, אין דלות, אין לכלוך, אין עניים וכולם "מערביים", יפים, לבושים בקפידה ואיש אינו נוהג בריקשה או קטנוע משופצר. הפגם היחיד הוא "שהמערביים" אותם הם רוצים לחקות חיו בשנות ה-80 שכן ההודים מפגרים מעט אחרי המערב בעשרים שנה ואינם יודעים כי משקפי שמש ותספורת Mullet קצוצה מקדימה וארוכה מאחורה כבר אינם נחשבים "גזעיים". למרות העתקת הזמן ממקומו הפרסומות ריתקו אותי וביליתי שעות מולן. חבל לא יכולתי להקליט ולהביא אותם בפניכם. בפעם הבאה אני מבטיח להביא וידאו.

את הסופ"ש ביליתי בטיול רגלי במומבאי. לקחתי מונית מהמלון עד ל-"ויקטוריה טרמינוס", תחנת הרכבת הענקית של מומבאי ששינתה את שמה ב-1996 לתחנת צ'אנטרפאי שיוואג'י במסגרת אופנת ההתנתקות משמות בסגנון האימפריה הבריטית. התחנה נבנתה ב-1888 בסגנון גותי ונציאני ומלבד התרחבות מסילתית נשארה בדיוק כפי שהיתה. הבניין מרשים מאד מבחוץ אבל די בהתקרבות קלה כדי להחישף לצד האפל של החיים במומבאי. בכל פינה ניתן לראות מחוסרי דיור יחפים ולבושי סחבות, מהם ילדים ישנים בפינות עטופים בקרטונים או בכלום ובכל מקום בו נפגשים קירות ויוצרים פינה ריח שתן וערימות צואה שכיחות. ביליתי כשעה בטיול בתוך התחנה. עשרות רכבות חשמליות מיושנות ונטולות מושבים הגיעו לעשרות רציפים שונים ופרקו אלפי הודים לעסקיהם בעיר. ילדים התרוצצו בין האנשים ורוכלים הכריזו על מרכולתם. לצידי הרציפים אנשים המתינו לרכבות או הרוו את צמאונם בברזייה רחבה בעלת צינורות חשופים שעמדה בצד הבניין. רמקולים הכריזו מדי פעם על רכבת נכנסת או יוצאת וצג מודרני ריצד באותיות אדומות והציג זמני הגעה ויציאה.

תחנת הרכבת ויקטוריה טרמינוס


אי אפשר לחמוק מההומלסים שישנים בכל פינה


כך נראית ויקטוריה טרמינוס מבפנים


התחנה היתה מלאה בתיירים מערביים שצילמו תמונות ללא הרף ואני רציתי לחוות יותר אותנטיות הודית ועל כן שמתי פעמי לשוק קרופורד הקרוב, מין "שוק הכרמל" ענק של בדים, תבלינים ומזון. הדוכנים צפופים מאד ועוברים ברחובות מגורים לכל דבר. אחרי כחצי שעה של טיול בין הדוכנים הצבעוניים וסירוב חוזר ונשנה לקנות פירות או בדים התרחקתי מהאיזור התיירותי ונכנסתי לרחובות שקטים יותר בעיר. על אי תנועה באמצע הכביש ראיתי אמא רוחצת שני תינוקות ערומים כביום היוולדם בעוד מכוניות עושות דרכן משני צידיה. עמדתי והסתכלתי בתדהמה עד ששכחתי לצלם. לא עברו כמה שניות ואימהות עם ילדים בידיהם פסעו אלי במהירות ובידיהן שוב סימנו את תנועת האכילה. גם פה מצאתי פותח את הארנק שוב ושוב, ולא שהיה אכפת לי. שטרות של מאה רופי נפלו ממני כמו מכספומט לידיים מרוצות של עוברים ושבים אבל אז החלה מהומה של ממש ומצאתי עצמו מוקף בעשרות נשים וילדים צועקים בהינדי ושולחים אלי את ידיהם. הבנתי שעלי לצאת משם וכך עשיתי.

בעודי פוסע בחזרה לאיזור התיירותי של מרכז מומבאי גיליתי שהצל שלי קיבל בן זוג קבוע. גבר הודי שכנראה לא קיבל את מאה הרופי שלו הלך אחרי וביקש כסף. אמרתי לו שסיימתי להיום עם נדבות ושככלל אני נותן כסף אך ורק לנשים וילדים. הוא לא הרפה. אני לא אגזים אם אומר שהוא הלך אחרי כעשר דקות ולא הפסיק לבקש כסף. לא עזרו לי שינויי כיוון, הליכה מהירה או אפילו צעקות. הוא פשוט סירב להרפות, חסם את דרכי וביקש כסף. בסופו של דבר מצאתי מונית ונכנסתי אליה. "קח אותי למלון טאג'" ביקשתי ועוד לפני שסיימתי חצי מגופו של הגבר ההודי היו בתוך המונית איתנו. הפעם במקום לדבר איתי הוא דיבר עם הנהג – למרות שלא הבנתי מילה מדבריו יכולתי לנחש מה הוא אומר: "אל תיסע, חכה רגע, הוא תיכף נשבר ונותן לי". אמרתי לעצמי באותה שניה שגם עם העולם יתפוצץ ההודי התוקפני הזה לא יקבל ממני כלום. שוב, ביקשתי מהנהג לקחת אותי למלון – הוא אמר משהו להודי המעצבן וזה נסוג לאחור. נסענו למלון. את המשך היום ביליתי במלון ואת היום שלמחרת ביליתי באיזורי תיירות מובהקים, במוזיאונים ובאיזור הנמל.

רוכלי רחוב בסמוך לשוק קרופורד


זהו. הגיע הזמן לומר להודו שלום ולחזור לארה"ב. המסלול היה בדיוק הפוך, טיסה ממומבאי לתל אביב ומשם לניו יורק והמשך בטיסת פנים. לפני העזיבה ציפתה לי עוד הפתעה "נעימה". סוף השבוע שלקחתי במומבאי היה על אמנם על חשבוני, אך לא ציפיתי לשלם 400 דולר על שיחות הטלפון שביצעתי במשך סוף שבוע אחד. מסתבר שלמרות שטרחתי לשאול כמה עולה דקה ולוודא עם מספר גורמים במלון התבשרתי שמחיר דקת שיחה לחו"ל עומד על Three Fifty Nine. מה זה אומר "לאמריקאי אדיוט" כמוני? שמחיר דקת שיחה הוא שלוש חמישים ותשע רופי שהם שמונה סנט לדקה – מחיר סביר לכל הדיעות. אבל השטן נמצא בפרטים כמו שאומרים, וכשהודי אחר הודי אמרו Three Fifty Nine הם התכוונו למעשה Three Hundred Fifty Nine, שלוש מאות חמישים ותשעה רופי. כן, מחיר דקת שיחה היה שמונה דולרים. איני יודע אם הם עשו זאת בכוונה או בתום לב אבל הם ניקו אותי לגמרי בסעיף שיחות הטלפון ואם לא די בזאת כרטיס האשראי שלי סירב להתגהץ בצ'ק אאוט. הסתבר כי שכחתי להודיע לאמריקן אקספרס על הקפיצה הקטנה שלי להודו ומחלקת הביטחון שלהם חסמה את הכרטיס ברגע שהשתמשתי בו. בכדי לשלם ולעזוב הייתי צריך להתקשר לארה"ב למחלקת שירות לקוחות, להמתין עשר דקות על הקו ולהסביר להם שהכרטיס לא נגנב ושזה אכן אני שמנסה לצאת בשלום ממלון במומבאי הודו. לאחר מספר דקות החסימה בוטלה ויכולתי לשלם, לא לפני שהתווספו לחשבון שלי, ניחשתם נכון, עשר דקות כפול שמונה דולר שהפקיד הקבלה התעקש לגבות ממני בחיוך פטליסטי. לא התווכחתי. רציתי הביתה. הגעתי לשדה התעופה במונית, נתתי את שטר המאה רופי האחרון לילד שארב לי בכניסה וחיכיתי כמה שעות עד להתקבצותם של נוסעי אל-על. בדרך אל שערי היציאה הרחתי שוב את ניחוחות חומרי הניקוי המיוחדים ואת גדודי המנקות. הלילה כבר ירד כשהמטוס רץ על המסלול והמריא. ראיתי את אורות מומבאי מבליחים מבעד החלון. אמרתי שלום להודו.

הנוף ממלון טאג' שבמומבאי


אני יודע שבגדול שאתם מתחלקים לשתי קבוצות. אלו שאוהבים את הודו ומוכנים לקפוץ לשם בכל הזדמנות ואלו שהודו לא מעניינת את נפשם. אני יודע שאקבל מהקבוצה הראשונה קילובייטים רבים של דואר שטנה חשמלי על חלק מהדברים שאמרתי. אני בסדר עם זה כי אני בסך הכל כן עמכם. אני יודע שהודו היא מדינה בגודל בלתי נתפס. אני יודע שיש בה נופים מהממים ומבנים עוד יותר מהממים. אני יודע שיש בה עשרות תרבויות שונות ולפחות מאה וארבע עשר שפות שונות (על פי מפקד 1991). אבל למרות שבסופו של יום היה לי מעניין לבקר שם, משהו מקלקל לי. כשאני רואה את העוני המשווע ואת חוסר האכפתיות של ההודים מעמם ומעצמם, כשאני רואה את התינוקות היחפים ברחובות ואת הילדים חסרי ההורים שישנים בתחנת רכבת מזוהמת, אני נזכר בסרט סלאם בומביי ואני מבין את ההודים האמריקאים שחיים פה בארה"ב. אני מבין לאן הם לא מוכנים לחזור בשום פנים ואופן ואני מבין מדוע עשרות אלפי הודים מהגרים למערב בכל שנה – אני יודע ממה הם בורחים. הודו היא המקום בו הומצאה האפליה, אמר לי פעם הודי אמריקאי שעבד איתי, או אם להשתמש במילותיו שלו: India is the cradle of discrimination . האפליה עדיין קיימת שם כחוק טבע ולפעמים הדרך היחידה לחמוק ממנה היא דרך שדה התעופה.

ילדים בחצר בית בפונה, הודו


ראיתי דברים לא נעימים בהודו. אין זה משנה כמה יפה תהא מדינה, יופיה בטל בשישים כאשר באותם נופים חיים ילדים רעבים ומוזנחים שמעולם לא הרגישו נעל עוטפת את כף רגלם ואינם בטוחים מהיכן תגיע הארוחה הבאה. יש מעמד אנשי הייטק שמרוויח פי עשרים ויותר מהודי ממוצע - אולי כך אני אוכל להסביר את אנשי ההייטק ההודים שמדברים על שוכני החושות שנמצאים בשכנות להם כעל תתי אדם ומטרד סביבתי. הייתי בסניף מקדונלדס בפונה שאת פתחו חסמו שומרים במדים שלא נועדו להגנה מפני מתאבדים אלא לשמירת "אוכלוסיות לא רצויות" בחוץ ובסיור באחד הרחובות ראיתי את פניהם חסרות ההבעה של ילדים בני ארבע ושלוש הכלואים בחצר אחורית של בית מט לנפול, משחקים בגרוטאות ברזל חלודות. איני לא יכול להבין איך אומה שלמה נותנת לעצמה להתעלם מהדברים האלו ובו בעת ולמכור לעצמה באנלית עילגת את האשליה שהיא חלק בלתי נפרד מהמערב. תמיד חשבתי שלא אוהב את הודו. עכשיו אני יודע.

צפון קוריאה: פוליטיקה או אנטומולוגיה?

כילד אהבתי מאד לקרוא חוברות קומיקס וביליתי שעות ארוכות קורא בשקיקה את סיפורי הרפתקאותיהם של "טקס", "זאגור", "טרזן" ואחרים. מחוברות אלו למדתי, או יותר מדויק לומר חשבתי שלמדתי לאהוב את החוק, הצדק ואת המוסר שבהגנת החלש מפני החזק והעריץ. חייהם של גיבורי ילדותי היו פשוטים וברורים. הרעים היו רעים ומכוערים, הטובים היו טובים, יפים ומרובעי לסת על פי מתכון הקומיקס האמריקאי הקלאסי. העלילה היתה גם היא מוכרת ונדושה: הצל את הטובים, הגן על החלשים, הבא את הרשעים לצדק ורכב על סוסך אל השקיעה. סוף. אבל היה סוג אחר של חוברות שלימדו אותי דבר אחר מבלי שממש ארגיש בכך. חוברות שכיוונו את התפתחות המחשבה שלי לאפיקים אחרים, הרחק מהצדקנות שבקומיקס הקלאסי או ההומור הסלפסטיקאי המתקתק בסגנון וולט דיסני שהיה קיים באחרים. היה קומיקס שלימד אותי סאטירה ועשה זאת בקריצה וחיוך ומבלי להקריב את עצם היותו קומיקס. כמובן שלא ידעתי זאת כילד. ההומור הסאטירי נראה לי טבעי לחלוטין ומשום מה קסם לי יותר מכל צורת הומור אחר. כילד, לא הטרחתי לשאול עצמי מדוע אבל ידעתי בדיוק מה אני אוהב ולמה.

אתם מבינים, טקס מעולם לא היה ציני. טרזן מעולם לא גיחך על איש, אפילו לא על אויביו המושבעים וזאגור מעולם לא שקע בדיכאון לנוכח גל הפשע שמיאן להניח לו לנפשו. בשביל למצוא סאטירה מוחבאת היטב בין דפי חוברות קומיקס תמימות למראה הייתי צריך לקרוא את "פופאי". כן, אותו פופאי המלח המוכר לכולכם- עם הידיים הגדולות, שימורי התרד, הקול הצרוד מעישון מקטרת בלתי פוסק והאשה הגמלונית בעלת הקול מנתץ הזכוכית. רובכם בוודאי מכיר את פופאי בגרסה הטלויזיונית שלו המחודשת שלו, זו שנכנעה למכנה המשותף הנמוך ביותר של סרטים מצויירים, זו שצריכה היתה להתחרות ברייטינג של דונאלד דאק ומיקי מאוס. זו שמתרכזת בפופאי אוכל תרד ומפליא מכותיו בבלוטו שכל תכלית חייו סובבת סביב רצונו לגנוב את רעייתו של פופאי לעצמו. הפופאי ההוא שונה מאד מהפופאי שאני קראתי שהייתי ילד קטן.

בחוסר חזון משווע שיספק יגון לדורות הנחתי להורי לזרוק את כל אוסף הקומיקס שלי לאחר שגדלתי קצת ואיבדתי עניין. איזה אדיוט קצר רואי הייתי אז. הייתי נותן הרבה כדי להתאחד מחדש עם האוסף שלי, עכשיו ממרומי אמצע שנות השלושים שלי. ביחוד נחמץ ליבי על אותן חוברות "פופאי" שאבדו לעד - חוברות מקסימות, מתורגמות לעברית ביד אמן וכתובות בהומור חד ובאיורים צבעוניים שהיה אפשר היה להתעמק בהם שעות. אתם יכולים להיות בטוחים שאני אשמר את הדברים של הילדים שלי אוהבים, גם אחרי שימאס להם. אני אשים אותם במקום חשוך וקר ויום אחד כשאלו יזכרו כמה אהבו אותם, אני אגיש להם אותם והם יהיו אסירי תודה. אני לא אתן להם לעשות את השגיאה שלי ולתת לעבר להיעלם ללא זכר. כמה חבל שאבא שלי לא יכול לבוא עכשיו עם איזה ארגז מאובק ולומר משהו כמו "זוכר את אוסף הקומיקס הישן שלך?". אני אהיה האבא הזה. אני סוטה מהעניין. הפוסט הזה לא עוסק ממש בקומיקס. הוא עוסק בחוברת פופאי שקראתי פעם ובסיפור מתוכה שהרלוונטיות שלו לימינו גדולה.

עשרים וחמש שנים בערך עברו מאז שקראתי את החוברות שלי ואיני מסוגל כמעט להעלות במוחי שום עלילה שקראתי בהן – מלבד הסיפור היחיד שאני זוכר עד היום: "פופאי והמלך הלמך". בימים ההם אצולת התרגום היתה פולנית כנראה ומפה הגיעה בוודאי תוספת "הלמך" לשם הסיפור. אין לי מושג כיצד הוא נקרא במקור באנגלית והאמינו לי שניסיתי את כוחי לענות על שאלה זו בעזרת כל אמצעי חיפוש ממוחשב שיכולתי לשים ידי עליו, לשווא. הסיפור עוסק בממלכה דמיונית בה שולט מלך עריץ וקפריזי הנהנה להתעמר בנתיניו ולהפוך את חייהם לקשים מנשוא. תושבי הממלכה אינם מורשים למתוח עליו ביקורת ובכל פעם שנתקל המלך באדם המעז להפריע את שלוות נפשו מיד מאיים בהוצאתו להורג. העלילה אינה ממש חשובה לנקודה אותה אני רוצה להעביר. מיותר לציין, אל הממלכה נקלע פופאי ומשם מתחילה סדרת אירועים שתביא אותו לעימות ישיר עם אותו מלך קפריזי. עימות שיסתיים בהפלתו של המלך ובשחרור עמו מעולו. היו שני פרטים בסיפור הזה שמשכו אותי תשומת ליבי. אחד מהם הוא עניין הטלויזיה. בממלכה, כך סופר, היה קיים מכשיר טלויזיה אחד בלבד. המכשיר היה שייך למלך כמובן והוא היה האדם היחיד שהצפיה בו היתה מותרת לו. אני זוכר כיצד תואר נסיונו של ראש הממשלה לבקש רשות מהמלך לצפות בטלויזיה. המלך כמובן סירב מיד ונתן לראש ממשלתו ארכה בת מספר שניות כדי להסתלק מהחדר לפני "שיאלץ לירות בו". הפרט השני היתה דרישתו של המלך למצעדי תמיכה ססגוניים של עמו. אני זוכר את המילים בהם השתמש המלך כשציווה לערוך את המצעד: "מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב". מכל הפרטים שבסיפור, דווקא מגבלות הטלויזיה והריקוד מתוך כאב נחקקו בתודעתי ונראו לי אבסורדיים עד גיחוך במשך שנים ארוכות.

כשחזרה צפון קוריאה לתפוס מקום חשוב באקטואליה העולמית לפני מספר שנים, החלו לזרום סיפורים ועדויות הקשורות למוזרויותיו של המנהיג החדש קים יונג איל ולפולחן האישיות היצר סביבו בקרב בני עמו מזי הרעב. עם קים יונג איל קפץ לו בחזרה המלך הלמך לתודעתי והטלויזיה שלו, היחידה בממלכה, "החלה לשדר מחדש". עם כל סיפור חדשותי על מצעד צבאי ענק מימדים ברחובות פיונגיאנג ועם כל קפריזה חולנית של השליט בצפון קוריאני שפורסמה ברבים הלכה והתחזקה דעתי כי קים יונג איל הוא הדיקטטור הקטן והקפריזי שעל השבלונה המגוכחת עד גרוטסקיות שלו נבנה "המלך הלמך". "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" כפי שהיא מכונה באבסורדיות חולנית ע"י שליטיה היא-היא אותה ממלכה דמיונית שקראתי עליה כילד ואותו האבסורד השולט בממלכתו של המלך הלמך שולט ביד רמה גם בצפון קוריאה. הסיפור המגוחך על הדיקטטור שאינו מוכן שאיש מלבדו יצפה בטלויזיה אינו קוריוז קומיקס דמיוני שנועד אך להנאתם של ילדים – הוא קורה במציאות – עכשיו – בצפון קוריאה!


"...מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב..."

מכל הדיקטטורות ושלטונות העריצים שבתבל מעולם לא הצלחתי להבין ישויות אוטו-ג'נוסיידיות (המוקדשות לרצח אזרחיהן שלהן) כמו צפון קוריאה ועוד מספר דוגמאות נלוזות כמשטר הטאליבאן האפגני וחבורת החמר רוז' הקמבודית. אני יכול להתגבר על הבחילה ולנסות להסביר מה עבר להיטלר בראש כשזה ניסה את כוחו ביצירת סדר עולמי חדש המבוסס על כיבוש וטוהר גזע. אני יכול איכשהו להבין את הסובייטים ורצונם באימפריה חובקת עולם שתתמוך באידאולוגיה שלהם ותפיץ אותה. אני יכול להבין את פידל קסטרו הגוסס ואת הקוץ בעכוזה של ארה"ב שהקים בשם הקומוניזם. אני יכול אפילו להבין את אסד האב והבן או אפילו את סדאם חוסיין – בסופו של דבר, רצחניים ככל שיהיו, גם אלו רוצים בסופו של דבר בטובת עמם אפילו אם אינם מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על דמוקרטיה. מצד שני יש את אותם סוגי דיקטטורים ומשטרים שאיבדו אצלי צלם אנוש לגמרי והלוגיקה האנושית, חולנית ואכזרית ככל שתהיה, עדיין אינה יכולה להסביר אותם כתופעה. אנשים כמו פול פוט הקמבודי וקים יונג איל הצפון קוריאני והתומכים בהם נחשבי בעיני כחרקים – ואיני אומר זאת מטעמים גזעניים – אני אומר זאת כי איני יכול למצוא זיק של לוגיקה שיסביר לי מדוע הם נוהגים כפי שהם נוהגים. איני מסוגל להבין מדוע הם רוצחים בעמם ללא רחם ועוד רואים עצמם כגואלי ארצם. איני רואה מטרה - איני רואה תכלית - איני רואה דבר מלבד מוות, רצח והתאבדות ברמת מדינה. ההגיון שלהם בעיני לקוח מעולם החרקים - אני רציני לגמרי.

כשם שמלכת הנמלים לא תזיל דמעה על גדודים של נמלים לוחמות המתות למענה, כך לא ירגיש דיקטטור החרקים שום חמלה כלפי עמו – ולא בגלל שהוא מדכא את רגשותיו – אלא בגלל שאלו פשוט אינם קיימים במין הזאולוגי שלו. הצורר הנאצי החליט לדוגמא שהיהודים הם אויב האנושות ודן אותם להשמדה. אבל אפילו היטלר לא היה מעז להוביל את גרמניה עצמה להשמדה, לא במודע, לא במכוון ובוודאי שלא ממצב יתרון. לעומת זאת החרק הקמבודי פול פוט הצעיד במחול של טירוף שטני שני מליון קמבודים בני עמו מן הערים אל השדות כדי להרגם. האירוניה היא שרבים נצלו רק משום שכדור רובה היה שווה יותר מחיי אדם עבור אנשי החמר רוז'. אנו נוהגים לפעמים לכנות צורר המבצע טבח עם באויבו בכינוי "מטורף" או "פנאט" או סתם "פושע מלחמה". כיצד נכנה שליט המקדיש עצמו להשמדתו של עמו שלו?

זו הסיבה מדוע נחשב קים יונג איל לחרק חייזרי בעיני - כאילו הגיע בחללית מעולם רחוק המאוכלס באופן בלעדי בתרבויות של קיני חרקים והביא עמו לוגיקה וערכים שאינם חופפים לאלו האנושיים ולו במעט. כשאני רואה את צבאו צועד בצעידת אווז בסדר מופתי ברחובות עם רובים וטילים, את המוני העם מריעים מפחד ברחובות ואינם מעזים לסגור את פיהם ולו לרגע מחשש שנאמנותם תוטל בספק (רוקדים משמחה מפחד הכאב, זוכרים?), את קרייני הטלויזיה שמדברים זקופים בדום מתוח ובקול רם ואת פולחן האישיות המשיחיסטי למחצה של "המנהיג היקר", אני לא רואה תרבות אנושית כפי שאני מכיר אותה – אני רואה נחילים של נמלים אדומות רצחניות הסרות בצורה אבסולוטית לרצון מלכתן וחיות אך ורק למען תהילתה ותפארתה. כשאני מקשיב לאיומים האבסולוטיים של ממשלת צפון קוריאה, לצקצוקים המונוטוניים ולרטוריקה שלהם אני מסרב להכיר בעובדה שאלו בני אדם ורק משום העובדה שאיני מסוגל להבין כלל מה הם רוצים ומה מניע אותם. כשאני מקשיב לתעמולה שלהם ולשירים שלהם (במסגרת טיול ב-YouTube.com) אני שומע את רוסיה הסטאליניסטית – ואיני יכול להימנע מהמחשבה שהם חייזריים כל כך עד שאין להם אפילו מוסיקה ושירה משלהם, דבר המגביר יותר את חוסר אנושיותם בעיני. בבידודם האומלל הם מפגרים בשישים שנה אחרי העולם אפילו "בשואו ביזנס" תעמולתי. כשאני מביט בכל הכסף הנשפך במדינה על נשק ומצעדים לתפארת הדיקטטור בשעה שילדים רבים מסתובבים בבטן תפוחה מרעב - אני נגעל עד עמקי נשמתי.


האווז ממשיך לצעוד 60 שנה אחרי

בדיוק כמו המלך בחוברת הקומיקס, מבודד קים יונג איל בשיטתיות את עמו משאר העולם - והוא יודע בדיוק מדוע הוא עושה זאת. קשר טלפוני לא קיים עם העולם החיצון. טלפונים סלולריים אסורים על פי חוק והטלויזיות ומקלטי הרדיו במדינה מיוצרות עם תחנות קבועות מראש המכוונות לערוצים הממלכתיים בשליטת הממשלה. צלחות לווין אינן חוקיות וכמו כן עיתונים זרים. צפון קוריאה אינה מאפשרת לתושביה גישה לאינטרנט, פריווילגיה זו נמצאת בידי מספר מצומצם מאד של פקידי שלטון רמי מעלה. תושבי המדינה למעשה מבודדים לגמרי מכל הנעשה בעולם וכל ידיעה שמגיעה אליהם עוברת סינון וטיהור ע"י המדינה. ערוצי הטלויזיה במדינה מתארים את צפון קוריאה כגן עדן עלי אדמות ואת שאר העולם כמקום קר ואכזר שמתקנא בצפון קוריאה ומעוניין להתנכל לה. באמצע שנות ה-90 סבלה צפון קוריאה ממשבר כלכלי חריף. יותר ממליון צפון קוריאנים מתו ברעב ובמחלות. מראות "אפריקאים" כמו ילדים בעלי בטן תפוחה מרעב היו מראות נפוצים אבל בטלויזיה של פיונגיאנג המשיכו למכור לעמם את חזון גן העדן הצפון קוריאני - זאת בשעה שמתנגדי משטר בצפון קוריאה נלקחים למאסר במחנות ריכוז ויש דיווחים מהימנים על שימוש בתאי גאזים (האחרון שבהם של רשת BBC בשנת 2004) כדי להיפטר מכמויות גדולות של אסירים.

צפון קוריאה ממשיכה לבזבז את כל משאביה הדלים על התעצמות צבאית חסרת תקדים. לרשותם הצבא הסדיר בין הגדולים בעולם, כשלושה מליון חיילים והם מאיימים ללא הרף על שכנתם השלווה והמשגשגת, דרום קוריאה ולאחרונה גם על ארה"ב בצורה ישירה. אתמול ערכה צפון קוריאה ניסוי גרעיני תת קרקעי. במשך חודשים ניסה העולם למנוע את הניסוי הזה שמהווה איום ליציבות האיזור והביא אף מדינה שלווה כמו יפן להתבטאויות קשות שטרם נשמעו ממנה מאז מלחמת העולם השניה. קים יונג איל התעלם כמובן מהאזהרות וביצע את הניסוי על אפו וחמתו של העולם. לאחר שספגה צפון קוריאה ביקורת ממדינות רבות בעולם איימה היום פיונגיאנג על ארה"ב בשיגור טיל גרעיני לכיוונה אם לא יפתר "המשבר", משבר אותו יוצרת צפון קוריאה במשך שנים של התחמשות חסרת תקדים, איום על שכניה והפצת טכנולוגית טילים לכל המרבה במחיר. בראיון לגארדיאן הבריטי אמר משרד החוץ הצפון קוריאני: "אנו זכאים להנחית מכת מנע כנגד ארה"ב בדיוק כפי שארצות הברית חיסלה את עירק. גם לנו אפשרויות משלנו ומכת מנע אינה זכות בלעדית של ארצות הברית".


קריינית חדשות צפון קוריאנית מודיעה בגאווה על הניסוי הגרעיני

הסטנדרטיים השולטים בצפון קוריאה אינם אנושיים וייתכן בהחלט שמדובר במחלת נפש של אדם אחד המחלחלת באמצעות פחד ואימה למטה בשרשרת הפיקוד. עם זאת עלינו להניח שרוב העם הצפון קוריאני מוחזק בן ערובה בידי מספר זעום של אנשי מפתח ושקיימת אפשרות לתקווה עבור העם הצפון קוריאני אם וכאשר יוסר שלטונו של קים יונג איל בכח הזרוע - ולמרות דעתי האישית הגורסת כי "המנהיג היקר" יעדיף להתאבד עם מדינתו ועמו ולהטיל את העולם למלחמה גרעינית "כעונש" על הסתלקותו אין אלא לקוות כי מהלומה טקטית נבונה תמנע זאת ממנו ושגורל צפון קוריאה יהיה כגורל מזרח גרמניה: התאחדות לבבית עם הצד שמעבר לחומה. לילדי צפון קוריאה מזי הרעב מגיע עתיד טוב יותר. עתיד ורוד - לא אדום.

הפלגמטיות הרצחנית של משטרת ישראל

בוקר אחד לפני מספר חודשים עצרתי בסניף דאנקין דונאטס. חטא הבייגל עם גבינת השמנת הוא ריטואל בוקר כמעט קבוע אצלי. דבר לא היה שונה באותו בוקר מלבד עומס הלקוחות שהיה גבוה מהרגיל. תור ארוך השתרך מול הקופה וההודים החביבים שמפעילים את הסניף עשו ככל יכולתם כדי להוציא במהירות את ההזמנות ולשחרר את הלקוחות הממתינים. אחת הלקוחות היתה אפריקאית-אמריקאית צעירה כבת עשרים שנראה היה כי איבדה מזמן את סבלנותה. היא הסתובבה על מקומה בעצבנות, מפטירה משפטים לא ברורים ומקרינה עצבנות. כשקיבלה את הזמנתה לבסוף הציצה לתוך אריזת הקרטון ופתחה בצעקות רמות: "זו לא ההזמנה שלי! זה לא מה שהזמנתי! פאק! שיט! – אפילו לדייק בהזמנות אינכם יכולים?".

לדידו של הקורא הישראלי אין במחזה זה משום דבר ראוי לציון - ככלות הכל אין לנו בדרך כלל צנזורה של ממש על צורת התנהגותנו ובוודאי שלא על המילים היוצאות מפינו. המילים "שיט" ו-"פאק" שגורות בפי כולנו, כולל בנוסח העברי שלהן, ואין זה מן הנמנע שנשמע אותן בכל מקום ואפילו במהדורות חדשות מעונבות. ארה"ב שונה מישראל בהיבט הזה. שם לא ייתכן שאדם יקלל וישתמש במילים Fuck או Shit במקום ציבורי ובוודאי לא במקום כמו דאנקין דונאטס המיועד לכל המשפחה. מנהל הסניף ההודי התנצל בהכנעה על הטעות שנפלה בהזמנה וביקש בנימוס מהלקוחה הכעוסה לרסן את לשונה ואת צורת התנהגותה - אך לשווא, זו המשיכה לקלל ולצעוק ובלית ברירה ניגש המנהל לטלפון והתקשר למשטרה. הוא הוציא מספר שטרות מהקופה והחזיר ללקוחה את כספה. היא חטפה את השטרות מידיו, הפטירה עוד מספר קללות ואז פנתה את הדלת לא לפני שסילקה מהדלפק עוד שטר או שניים שלא יועדו לה. מנהל הסניף ששם לב לדבר זינק מאחורי הדלפק וחסם בגופו את דלת הכניסה. הלקוחה נאבקה בו, היכתה אותו מספר פעמים ולבסוף השאירה את השטרות העודפים בידיו ושמה פעמיה אל מכוניתה במגרש החניה הסמוך. היא לא הספיקה לפתוח את דלת מכוניתה כשנעצרה על ידה ניידת משטרה אימתנית (בארה"ב לא משתמשים במכוניות "צעצוע" כניידות כמו שעושים בארץ). מהניידת יצא במהירות שוטר מדוגם ומצוחצח, לבוש מדים מגוהצים ומסופר בתספורת מארינס מוקפדת. הוא ביקש מהלקוחה המבוהלת אמצעי זיהוי והוביל אותה אחר כבוד אל שפת המדרכה, שם החל בחלופי דברים עמה ועם מנהל הסניף שהצטרף אליהם.

פה נאמר שלום ללקוחה העצבנית ונעזבה לנפשה. גורלה אינו מענייני. לא על זה רציתי לכתוב. מה שביקשתי לספר לכם הוא הדבר המדהים שקרה כעבור דקה. בעוד השוטר משוחח עם הלקוחה ומנהל הסניף ומנסה לברר מה בדיוק התרחש הגיעה ניידת משטרה שניה ואחריה שלישית. כשעזבתי את מגרש החניה כשלוש דקות מתחילת האירוע הגיעה ניידת רביעית וכשנסעתי במורד הרחוב הבחנתי בניידת חמישית נכנסת למגרש החניה בסירנה ואורות מנצנצים. הייתי המום: לא פחות מחמש ניידות משטרה הגיבו בתוך דקות ספורות לקריאה של מנהל סניף דאנקן דונאטס על לקוחה שקיללה ללא שליטה.

ביום שישי האחרון נהרגו חמישה בני אדם, בהם ילדה בת 11 ואמה בתאונת דרכים מחרידה ליד טבריה עת שתי מכוניות התנגשו חזיתית במהירות גבוהה. כולנו יודעים ומכירים את המנטרה החוזרת על עצמה המדברת על תקציבים, כבישים אדומים, תשתיות וכיוצא בזה. אבל לא חוסר בתשתית הוא שהרג את חמשת הקרבנות. את הקרבנות הרג קוקטייל קטלני של רשלנות של נהג חסר אחריות ואדישות משטרתית הגובלת בהזנחה פושעת. שעות לפני התאונה התקבל במוקד משטרת התנועה טלפון בהול מאזרח מבועת, רועי תבור בן 36 ממושב כנף שברמת הגולן, שסיפר על פיאט אונו המשתוללת בכבישים מזרחית לכינרת ומסכנת את הנוהגים באיזור. הוא הריח אסון ממשמש ובא וליבו ניבא לו רעות.


"הוא פשוט נסע כמו מטורף, כאילו היה על סמים או על אלכוהול. עקף מכוניות וגרם לנהגים לסטות מהכביש" סיפר רועי לכתב Ynet. יותר מעשר שיחות טלפון ערך רועי מול מרכז החירום של המשטרה ומול משטרת התנועה הארצית והתחנן שיעשה דבר מה כדי לעצור את הנהג המשתולל. "מדובר בחיי אדם. הבנאדם הזה, או שהוא שיכור, או שהוא על סמים או שהוא סתם מטורף. אפשר למנוע כאן רצח" אמר רועי למוקדנים. מאוחר יותר התברר שלמרות הכחשות המשטרה, אותה פיאט אונו היתה מעורבת בתאונה הקטלנית. רועי מסר מבעוד מועד את פרטי לוחית הרישוי של הרכב המשתולל ואת מיקומו המדוייק למשטרה, אבל בניגוד למשטרת העיר אורנג'טאון האמריקאית ששלחה חמש ניידות כדי לברר תלונה על צעקות בסניף למכירת סופגניות, לא היה די בדיווח על נהג משתולל בכביש ציבורי על מנת להזיז את משטרת ישראל הקשוחה ממקומה. דבר לא נעשה. משטרת התנועה הארצית זרקה את האחריות למשטרת טבריה ולרועי נאמר לשלוח פקס עם פרטי התלונה. לא עזרו תחנוניו אל מול משטרת התנועה. במקום הקשבה ופעולה מיידית בחרה משטרת ישראל לפרוש אל מול רועי אדישות בירוקרטית אטומה.

מיותר לציין שלא נשלחו ניידות לאיזור למרות הידע על מיקומו המדוייק של הרכב העבריין שהועבר בשיחות חוזרות ונשנות אל מוקדי המשטרה השונים. מיותר לציין שלא הורם מסוק לאוויר בכדי לחפש בקדחתנות את אותה פיאט אונו חסרת השליטה העומדת לחולל אסון כפי שדווח בעדות הראיה מהשטח. התוצאה ידועה לכולנו, כמו תמיד מאוחר מדי. אותה מכונית פיאט אונו היא זו שהיתה מעורבת בתאונה הקטלנית בה קיפחו את חייהם חמישה בני אדם ואולי הדבר המדהים מכל הוא שגם אחרי התאונה המשיכה משטרת התנועה לחמוק מאשמה בטענה שלא באחריותה היה הדבר אלא באחריות משטרת טבריה. זו טוענת בתגובה שלא שלחה שום ניידת כי "משטרת התנועה כבר רשמה דו"ח לנהג", מה שכמובן לא היה ולא נברא. חלם נוהגת כחלם - צד א' גרס שהעניין באחריות צד ב'. צד ב' הבין בדיוק את ההיפך. דבר לא נעשה וחמישה אזרחים שילמו בחייהם. כישלון מוחלט ומושלם.

השלומיאליות, הבירוקרטיה והאטימות חגגו באותו יום ורק דבר אחד ברור: ויקטוריה גורסקי סיימה את חייה הקצרים בגיל 11 כי לאיש מאלו המופקדים על שלומה לא היתה את המוטיבציה לקום ממקום ממרבצו ולעשות מעשה לנוכח ההתרעה הברורה שהתקבלה שעות לפני מותה. הסיפור על חמש ניידות משטרה אמריקאיות היוצאות לחקור צעקות בחנות דונאטס אולי העלה גיחוך על פניכם אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאותם שוטרים היו מתייחסים ברצינות לדיווח על נהג משתולל ורואים בכך סכנה ברורה ומיידית לחיי האזרחים עליהם נשבעו להגן. הם לא היו מבקשים מאיש לשלוח פקס או למלא טופס רק כדי שיוכלו להתעלם ממנו. הם היו יוצאים לשטח בעשרות ניידות ובמסוקים ועושים כל דבר אפשרי על מנת לעצור את הנהג הקטלני בטרם יספיק זה לקצור קרבנות בנפש.

אנו אוהבים ללעוג לשוטרים האמריקאים על מרובעותם, נוקשותם והופעתם המצוחצחת. אלו המכירים את הפולקלור האמריקאי יודעים אף לספר על חיבתם של שוטרי אמריקה לסופגניות, חיבה שאינה יודעת גבולות. אנו מפספסים את הנקודה. התייחסותם "הייקית" הרצינית כל כך לכל אירוע ולו הקל שבקלים אינה דבר שלילי כפי שאנו הישראלים "הגזעיים" חושבים ברוב יהירותנו. כך אמורים שוטרים לנהוג. מעניין כמה אנשים היו היום בחיים אילו היתה משטרת ישראל מסתערת על נהגים רוצחים חמושה בעשירית מרוח הקרב וההתלהבות בה מסתערים שוטרים אמריקאים על אזרח שמנבל את פיו במקום ציבורי.